זה התחיל כמעט במקרה.
שיחה קלילה במטבח המשרדי, בדיחה שהתגלגלה לאט למשהו אחר. הם עמדו שם יחד, זוג צעיר, בטוחים בעצמם, יפים בלי להתאמץ. הוא עם החיוך השקט של מי שיודע שיש לו שליטה, והיא עם מבט חכם, כזה שרואה דרך אנשים.
היא קלטה את זה ראשונה.
לא אמרה כלום— רק שאלה שאלה אחת, פשוטה מדי.
ואיכשהו, עניתי יותר ממה שהתכוונתי.
מאותו רגע, הכל השתנה.
כשהם הציעו שאעזור להם קצת בבית, זה נאמר בטון אגבי. כמעט חברי.
אבל שנינו ידענו שזה לא רק ניקיון.
זה היה סדר. תפקיד. מקום ברור.
הייתי מגיע, והם היו שם - יושבים על הספה, מדברים על תכנות, על השקעות, על דברים שלא שייכים לי. ואני עובר ביניהם בשקט, מסדר, מנקה, מקשיב. כל תנועה שלי נבחנת בלי שיאמרו מילה.
והם צוחקים.
ואני?
אני מרגיש משהו נפתח בתוכי. מין חום מוזר של שקט. לדעת מה מצופה ממני. לא יותר, לא פחות.
לפעמים, כשאני מסיים, אני עוצר.
מוריד מבט.
משתחווה להם קלות - לא כי ביקשו, אלא כי זה מרגיש נכון.
והיא מחייכת.
וזה מספיק.
אין צורך במילים גדולות, או בהסברים.
יש רק שלושה אנשים בחדר, כל אחד במקום שלו,
וזה, בצורה שקטה ומפתיעה, מרגיש נכון.
גם כשאני לבד, גם בלילה, המחשבות חוזרות אליהם שוב ושוב, כמו חלום עיקש שאני לא רוצה להתעורר ממנו. יש בי תשוקה עמוקה, להיות קרוב אליהם עד כדי ביטול עצמי—לנשק את האדמה שהם דורכים עליה, לא כמחווה גופנית אלא כהכרה מוחלטת במעמד שלהם מעליי. בינתיים אני מסתפק במה שיש, בלהיות השפוט שלהם בשתיקה, בתפקיד הקטן והברור, אבל בפנים זה בוער: לא להסתתר, לא ללחוש, אלא לעמוד בגלוי ולהצהיר שאני שייך להם, שמקומי תחתיהם, שאני מוכן להיות עפר לרגליהם מרצון. זו לא השפלה בעיניי—זו כמיהה לסדר מוחלט, לידיעה ברורה מי הם ומי אני מולם, ולשקט שמגיע רק כשאני נותן לעצמי לשקוע לגמרי תחתיהם.
דווקא היא מפתיעה אותי בחמלה שלה. היא רואה עד כמה הרצון שלי להיות קטן ושייך שורף מבפנים, ולרגע אחד היא מרככת את המבט. בלי מילים מיותרות היא מרשה לי להחזיק את הכפכפים שלה כאילו הם סמל לנוכחותה גם כשהיא מתרחקת. רק להיות קרוב לדבר שנגע בה, שנושא את המשקל שלה.
יש רגע שבו אני נעלם מהחלל המשותף. מאחורי דלת סגורה, בלי למהר ובלי צורך להסביר לעצמי כלום, אני מתייחד עם הכפכפים שלה. אני נשאר שם קצת יותר ממה שתכננתי, נהנה עד הסוף מהאפשרות להיות לבד עם הכמיהה שלי, לטעום את הגומי ואת הטעם המלוח של כפות רגליה של מלכתי. ואז חוזר—מסודר, שקט, אבל עמוק בפנים יודע שזה רק העמיק את הקשר ואת הרצון להיות עוד יותר תחתיהם.