מצד אחד. אני ממש יכולה
מצד שני - הוא כבד. מצד אחד זה כיף להרגיש אותו צמוד.
מצד שלישי - איפה האוטו? מצד רביעי - יש לי יותר מידי צדדים!
ספרתי, פחות או יותר, כמה משקאות כל אחד מאיתנו שתה. בניסיון להחליט מי מאיתנו פחות שיכור ויכול להסיע אותנו חזרה. זכרתי שתי בירות לכל אחד
מאיתנו, וויסקי בשבילו, וודקה בשבילי.. בעצם שתיתי רק חצי כוס.
"הפסדת בחצי כוס וודקה" אני מודיעה לו חגיגית. "מה?" הוא שואל מבולבל ואני מתחילה לצחקק.
"חישבתי מי מאיתנו פחות שיכור, ואתה הפסדת בחצי כוס וודקה" עכשיו כבר בקושי החזקתי את הצחוק בתוכי. "עכשיו, איפה המפתחות של האוטו?" שאלתי אותו, שוקלת האם בכלל לחכות לתשובה ממנו או פשוט לעשות עליו חיפוש ידני. "תקשיבי..." הוא מתחיל. "לא משנה" אני קוטעת אותו, אני יודעת לזהות ויכוח כשאחד כזה מגיע ואין לי
שום כוונה לתת לו להתווכח איתי. אני שולחת ידיים לכיסים של הג'ינס שלו. הממ... יש לו תחת נחמד. טוב, בכיסים האחוריים יש רק ארנק. זה משאיר את
הכיסים הקדמיים. אני שולחת יד לכיס הימני, מבצע מעט מסובך בהתחשב בעובדה שהוא שעון עליי. "תעמוד" אני אומרת לו, קולטת את כפל המשמעויות שנייה אחרי שהמילה יוצאת מהפה שלי.
הוא צוחק "בשבילך, אין בעיה" הוא מתיישר, עדיין נשען עליי. כיס ימני ריק. שיט. אני נעמדת לפניו, משעינה את הידיים שלו על הכתפיים שלי. קצת מוסיקה ואפשר
לרקוד סלואו, אני חושבת לעצמי ושולחת יד לכיס השמאלי. והנה המפתחות הסוררים. הראש שלו שעון על הצוואר שלי ואני יכולה להרגיש את הנשימה שלו על העור
בצעדים איטיים אני מובילה את שנינו לרכב. הגוף שלו צמוד אליי, זרוע אחת מחזיקהבמותיניים שלי
אני פותחת את דלת הרכב, מהצד של הנוסע "כנס פנימה" אני אומרת לו ומאדימה.
מה נסגר איתי היום? "בכיף, מותק" הוא צוחק ומתיישב. אני נגשת ומתיישבת במושב הנהג. דבר ראשון, לקרב את הכיסא. גם עם העקבים
אני עדיין לא מגיעה למטר שמונים שלו. אני מתניעה ומכניסה להילוך. הכבישים ריקים יחסית בשעה הזאת - מי שלא ישן, קורע את רחבת הריקודים או משתכר. או שניהם, אני מחייכת לעצמי. וטוב שכך, לא מתחשק לי להעמיד במבחן... שיט עוד פעם 'להעמיד'.
"את נוהגת לא רע בכלל" הוא אמר כשהחניתי את הרכב.
"תודה" חייכתי אליו.
נכנסנו לבניין, ובחינניות יתרה השתטחתי על המדרגה הראשונה. "ואני הפסדתי בחצי כוס וודקה" הוא מציין ואני מתחילה לצחוק.
עכשיו הוא זה שצריך להחזיק אותי לפני שאני נופלת, כי אני פשוט לא יכולה
להפסיק לצחוק.
אנחנו מגיעים לדירה שלי, נעמדים ליד הדלת. אני מוציאה את המפתחות, אבל
היד שלי רועדת, יחד עם כל שאר הגוף, ואני לא יכולה להפסיק לצחוק. "תני לי את זה" הוא לוקח את המפתחות מידי ופותח את הדלת. אני מנגבת את
דמעות הצחוק מעיניי ונכנסת לדירה, הוא צועד אחריי. תליתי את מפתחות הבית על הוו, וניגשתי למערכת הסטריאו,
לחטט בערימות
הדיסקים ששכבו לידה. "שימי משהו קצבי" הוא אומר מהקצה השני של החדר מוריד נעליים. בחרתי אוסף סתמי של דאנס ולחצתי פליי "מספיק קצבי בשבילך?" שאלתי, מתגרה בו. "מספיק טוב" הוא קרץ. לא ידעתי אם זה בגלל מזג האוויר שבחוץ או בגלל הנוכחות שלו, אבל היה לי חם מאוד. נזכרתי שאתמול הכנסתי שישייה למקרר, זה יקרר אותי קצת. "מה אתה אומר על בירה קרה?" "נשמע טוב" הוצאתי מהמקרר שני בקבוקים של בירה קרה "כוס?" שאלתי "לא צריך" הוא ענה מהסלון.
"מעולה" הבאתי את הבירה לסלון, מניחה אותה על שולחן קטן בקצה החדר., לא מתאפקת ולוקחת לגימה מנוזל הקר.
"מממ... תענוג" אני ממלמלת.
"ומה אני, עז?" צחקתי. "מממ... תענוג" אני ממלמלת.
הוא הגביר את הווליום של המוסיקה "הבאנו את המועדון אלייך לבית" הוא קרץ. צחקתי והוא משך אותי קרוב אליו, מתחיל לרקוד איתי, מחזיק אותי במותניים,
צמוד. ממ... להרגיש את הגוף שלו צמוד לשלי.. חיוך נפרש על שפתיי. ראיתי את המבטים שהוא נעץ בשפתיי קודם... כן.. מעניין איזה טעם יהיה לו.. אוף..
עכשיו באמת נהייה לי חם.. שני בקבוקי בירה אחר כך, הוא כבר הוריד חולצה, הלילות בקיץ חמים... שלא
לדבר על כמויות האנרגיה שהוצאנו שנינו במהלך הערב. "ומה אני, עז?" צחקתי. "תורידי גם!" הוא השיב, מוציא לי לשון.
"אל תוציא לי לשון!" צעקתי חזרה, צוחקת. "לא רוצה! מה תעשי לי?" הוא התגרה בי. "אני אדגדג אותך!" אמרתי ושלחתי אצבעות לצידי המותניים שלו, מנסה לדגדג אותו.
"אז אני אדגדג אותך חזרה!" הוא הכריז והחזיר לי באותו מטבע. "לא!" צעקתי, מתפתלת הרחק מאצבעותיו וצועדת החוצה. "את התחלת" הוא צחק.
"לא נכון, אתה התחלת!" עכשיו היה תורי להוציא לו לשון. "מה התחלתי?" הוא שאל.
"אהה... שכחתי" התגלגלתי מצחוק. "את שיכורה!" הוא קבע, מצחקק בעצמו. "הממ.. כן. וחם לי!" הכרזתי. "אז תתפשטי! נעשה תחרות - מי נשאר ראשון בתחתונים"
"מה?!" צווחתי, בחצי-תדהמה. "יאללה! היכון.. הכן.. צאי!" הוא התעלם ממני והחל שולף את עצמו מהמכנס וזורק את הגרביים הצידה.
וויתרתי מראש על הנסיון לנצח, הייתי יותר מידי עסוקה בלצחוק. התכופפתי והורדתי את הסנדלים מהרגליים שלי, תוהה מדוע לא עשיתי את זה קודם. "את צריכה עזרה עם זה?" הוא שאל, ומבלי לחכות לתשובה שלף אותי מהגופייה
שלבשתי. "אהה!" צעקתי, מתחמקת ממנו "אני יכולה לבד! אני יכולה לבד!" קראתי תוך כדי צחקוק. פתחתי את הכפתורים של המכנס הצמוד שלבשתי, והעפתי אותו לאחור. "טה טה!" פרסתי ידיים לצדדים "אתה רואה? אני יכולה לבד" צחקקתי. "לא ולא. אני בתחתונים, את עדיין לובשת חזייה" "חזייה זה לא נחשב!" עשיתי פרצוף כועס, לא באמת מתכוונת לזה. הוא שלח יד קדימה, להוריד את הכתפיות של החזייה ממני. "לא!" צווחתי ורצתי הרחק ממנו.. לא שהיה הרבה מקום לרוץ, הדירה שלי היא
לא בדיוק מגרש כדורגל. הוא השיג אותי בקלות, ואני הסתובבתי עם הגב אליו,
מחזיקה את החזייה עליי במעין חיבוק-עצמי. "אה הא!" הוא הכריז בקול מנצח, ופתח את הקרס של החזייה שהיה ממוקם על הגב
הסתובבתי עם הפנים אליו בדיוק כשהכתפיות נפלו מהכתפיים, מנסה בכל כוחי להחזיק את החזייה עליי. "לא, לא, לא, בלי לרמות!" הוא משך את ידיי הרחק מגופי והחזייה הצטרפה לערמת הבגדים המפוזרת על פני כל הסלון. החזקתי את ידיי סביב גופי, מכסה בקושי על החזה שלי.
"לא, לא, לא, זה לא הולך ככה" הוא אמר לי. "מה תעשה לי?" התגריתי בו.
"פשוט מאוד. אני אדגדג אותך" הוא השיב בחיוך ערמומי.