|
|
|
פה ושם הקול הפנימי מזכיר לי
שלא הכול צריך תיקון, שלא הכול אמור להיראות אחרת.
אני מסתכלת על הגוף שלי ורואה חיים.
לא אידיאל, לא יעד... חיים ואהבה.
כל קפל, כל צלקת, כל עייפות שלא נעלמה, ונשיות שהשתנה...
הם עדות למה שעברתי ולזה שנשארתי.
אהבה עצמית בשבילי היא להסכים להיות כאן.
בלי למהר, בלי להשוות, בלי להתנצל...
ואפילו עם חיוך על הפנים ועיניים מנצנצות;)
וברגע הזה
משהו נרגע.
יש לך פנטזיות? או מה הפנטזייה הכי נועזת שלך?
זו אחת השאלות שאני הכי שונאת...
לא כי אין לי תשובה אלא כי לפעמים פשוט לא יודעים מה לא יודעים
פנטזיות לא תמיד מחכות שיגלו אותן
הן מתגלות לבד בזמן שלהן בלי טופס ובלי הגדרה
באופן כללי פנטזיות הן לא רשימת משאלות
הן תנועה
רמז
סקרנות שמופיעה לפני שהשכל מספיק להדביק לה שם
והרבה מהן עוברות...
נעלמות לריק
משאירות עקבות קטנים וממשיכות הלאה.
ואז...
דווקא בתוך הכאוס המובנה שלי, יותר כבלים התחברו
ושפנטזיה חוזרת שוב ושוב את מבינה שזה כבר פטיש...צורך.
משהו חזר שוב ושוב לא כבלגן אלא כקו
לא משתלט עליי
לא זהות
לא הגדרה
חלק, עוד חיבור במערכת שגם ככה אף פעם לא הייתה מסודרת...טוב נו חצי מסודרת...
והאמת?
זה לא שינה אותי
זה פשוט גרם לי להבין שהגוף שלי כבר לא מסתיר את מה שהוא רוצה.
מזדהים?
Sorry.not sorry
שישי ערב והבית שקט
מדליקה שכטה במרפסת, והצורך לרשום מתעורר.
לסכם משהו במילים, שרובן חסרות משמעות לצד השני... רק כי זה עושה לי סדר בבלגן.
בתכלס, כמו לסדר מגירה של כבלים ;)
רק שהכבלים בראש שלי.
לאחרונה הגעתי להרבה סיומים, ואיתם גם הבנות קשות וחשובות.
ובאמת הייתי תלמידה מצטיינת כל הזמן הזה, בשליטה מנטלית, להחזיק, לחייך, לתפקד גם בכאב.
אבל יש מודע, תת מודע, גוף ונשמה.
והגוף והנשמה שלי מיומנים בכאוס ובהישרדות.
והפעם הגוף אמר די.
התקף חרדה. פניקה פעם ראשונה בחיי
הוראות רופא: לעצור.
ביום הראשון עוד התחברתי למייל של העבודה
ביום השני נתתי מקום לכאב והבכי
וביום השלישי כבר הייתי במוד פנסיה בכלל...
ורגע נחזור בזמן
לפני חודשיים, בלי לדעת למה, נרשמתי לסדנה. פעם ראשונה משהו לעצמי, והיא התקיימה אתמול והיום.
דווקא השבוע.
דווקא בעין הסערה.
דווקא כסיום.
אני לא יודעת מה יביא מחר אבל מסתבר שהדרך כבר סוללה ואני פשוט צריכה לשחרר.
החמצן חזר לריאות, לפחות לבינתיים.
ומרגיש שעוד חלק בפאזל הסתדר🤎
אני לא מה שקרה לי אני מי שאני בוחרת להיות.
קרל יונג אמר שהחיים האמיתיים , מתחילים. רק בגיל 40.
עד אז, אנחנו פשוט עושים חזרות.
רובנו מבלים את השנים הראשונות בבניית מה שצריך: קריירה, זוגיות, תפקיד, תדמית.
עסוקים בלהיות מי שמצופה מאיתנו.
ואז משהו מתעורר.
שקט, עמוק, בלתי ניתן להתעלמות.
לא דרמה, לא משבר..
סוג של תזוזה פנימית שמובילה לשאלות חדשות.
כל אחד מהמקום שלו וכנראה יש כאלה שלעולם לא...
בשיחה עם אחותי היום בעודי מדקלמת לה את התיאוריה וכמה זה כל כך קשה, וקל אבל בסופו של יום, אם היית ברת מזל להתמודד עם כל השיט הזה, להבין מי את וגם לאהוב את זה...
את בלתי ניתן לעצירה.
אז,
אם אני רגע מסכמת את התחלת הריפוי והשלווה...
הצללים שלי כבר ידועים, וזה בסדר אם יש עוד אחד שמתחבא תחת עוד שכבה, כי גם מולו אדע להתמודד מהר יותר מפעם לפעם, אבל מרגיש לי שהתקרבתי לתחתית...
השליטה בידיים שלי.
רוג שבי לא צריכה להגן יותר, רק אם בא לי לשחק טיפה או ההפך להיות הילדה שבי ולתת לה לעשות את העבודה;)
תלמה כבר לא בורחת, אבל שומרת על המקום שלה להיות קצת פרועה לפעמים.
ו shine? הגעת אחרונה, בבישנות וחשש אבל עכשיו את פורחת.
מפה - החיים באמת מתחילים.
ואם אין לכם מושג מי כל הדמויות
אז יכול להיות שאני חולת נפש...
או שפשוט תקראו את הבלוג מבטיחה שזה שווה את זה;)
תגידו לי מה החלטתם😋
נגמר.
ברגע אחד, בשנייה אחת של החלטה.
לא ברעש, לא בדרמה .... פשוט נגמר.
ועם כמה שזה כואב, יש גם הקלה שקטה.
כי לפעמים הסוף הוא לא שבירה, הוא שחרור.
גם בזמן שהכאב עוד טרי, לא מתעכל.
ולפעמים, רק לרגעים...
אני לא מדמיינת מה צריך להיות,
אלא מה שהילדה הקטנה שבי רוצה באמת.
וזה יגיע.
תמיד ידעתי לשים מסכה.
מגיל צעיר למדתי לקרוא חדרים, להרגיש תחושות של אנשים, להבין מתי לשתוק, מתי לחייך.
להיות הילדה שמבינה, שלא עושה בעיות, שלא מבקשת יותר מדי.
הילדה הטובה.
ככה זה כשאת גדלה בתוך שקט שהוא לא שקט.
שקט שמחזיק פחד, חוסר ודאות,
לא היה מקום לרגש, בטח לא לרגש שלי.
וזה נשאר בי.
גם כשאני אישה, גם כשיש בית, גם כשיש מי שאמור לאהוב.
אני עדיין אותה ילדה טובה ושקטה במקום שצריך רעש.
אבל האמת,
יש ימים שאני קמה והלב כבד מהרגע הראשון.
שום דבר לא קרה, אבל הכול מרגיש יותר מדי.
והגוף נגרר, והעיניים ריקות, והבדידות צורבת אפילו כשיש מי שלידי.
ותמיד יש געגוע עמוק למשהו שלא הכרתי,
לחלקים שקטים בתוכי שמעולם לא נחשפו,
לחלומות שלא הספקתי לחלום,
למקום שבו הייתי יכולה להיות שלמה בלי פחד,
בלי לשים מסכות.
זה כאב לא ברור, מתמיד,
כמו צל שנמצא תמיד קרוב,
רצון להרגיש משהו אחר,
אבל לא לדעת בדיוק מה.
וכמו הגשם שירד היום,
יש רגעים קטנים של שמש....
אבל תמיד כשהיא יורדת,
משהו בי נשבר מחדש.
שוב החשכה הזאת בפנים,
שקט רועם שמזכיר לי
שמשאיר כאב בחזה וגעגוע
אולי יש פצעים שגם הזמן לא באמת מצליח לרפא?
הערב בעלילות תלמה ולואיז...
יצאנו לרקוד בסין,
יחסית ערב טיפוסי אצלנו..שלום פה שלום שם שכטה, צחוקים חיבוק והרבה תנועה של הגוף...
ופתאום חברה צצה עם בקשה,
השותף להופעה הבריז, והיא שואלת אם אני יכולה לעלות איתה...
רקע קטן: בחיים לא הופעתי. אלא אם סיום יב’ נחשב.
אבל משהו בי אמר כן.
לואיז חייכה היא כבר מזהה שאני מתחברת לצד הפראי והסקרן שלי.
תוך כמה דקות כבר החלפנו בגדים
הסבר קצר על המופע, שכל מה שהבנתי בו תתמסרי...
ובזה אני טובה:)
עליתי לשם עם נרות שעווה בידי
קהל שלם מולי ואני עומדת
חצי ערומה
אבל לחלוטין ערומה במימד שלי
המופע התחיל
ירדתי על ברכיי...
היא קשרה אותי ומשם המשכנו לסשן שעווה והצלפות
יד מלטפת, נשיקה ואני בשלי לא שומעת דבר
היא פתאום לוחשת לי באוזן "סיימנו"
ומרימה אותי חזרה, אני מחייכת.
לא מתוכנן, לא צפוי
היה אמיץ. היה אני
להלן חלק מהלוק:)
לילה טוב....
כל שנה אותו טקס: עולה על הסולם, מורידה בגדים, ממיינת, מעלה שוב...
חושבת כל פעם כמה כבר לא צריך את כל השכבות הכבדות האלה בחורף המדומה שלנו😒
ותוך כדי, בזמן שהמוזיקה מתנגנת עולות המחשבות, הזכרונות, התחושות וריחות מימים שהבגד נלבש
ועולה בי ההבנה שכמו הארון, גם אני הורדתי השנה שכבות "מכבידות"
של חוסר ביטחון,
של אוטומטים שלא משרתים אותי,
של קולות שהקטינו,
ושל סיפורים שכבר לא מתאימים למי שאני היום.
אז כמו שארון צריך רענון, גם אני..ולשם אני מכוונת🙏
ויש חוק לא כתוב
שכדי לתת מקום לחדש, צריך לפנות מקום ולהעיף את הישן.
ואיזה מזל שיש לי גוף להלביש וסטייל הורס❤️😜
כשמזג האוויר בישראל תואם לאופי שלך, את יודעת שאת מתאזנת עם הטבע.
ונהיית חולה...
אבל היי, תראו איזה נעלים יפות נעלתי?
(איך אני אוהבת לשים רגלים על השולחן של הסמנכל...)
*כשבא לך להיות ילדה בעבודה או להראות מי הבוס🤔
