|
|
|
אני באמת תוהה אם מישהו אי פעם בדק את הקשר בין מספר הימים שנותרו עד יום ההולדת לבין רמות הקורטיזול בגוף.
לא כי יש לי הוכחה מדעית...
אלא כי התחושה היא שככל שהתאריך מתקרב, משהו בפנים הולך לכיון הלא נכון...
אם המחקר הזה לא קיים, אני מוכנה להתנדב להיות נבדקת ראשונה.
מרגישה שהייתה תקופה שפשוט נרדמתי...
נעתי מחלום לחלום, ובאמצע הייתה המציאות.
הרבה קרה בחיי האישיים בשנה האחרונה, אז כנראה טבעי להרגיש ככה.
עוד מעט אני חוגגת 40, ואני מרגישה שאני בכל כך הרבה חזיתות שלפעמים אני תוהה מאיפה מביאים את הכוחות.
אבל כמו תמיד, יש בי גם את הילדה שאוהבת ימי הולדת, ושלא ממש חגגה בשנים האחרונות. היא לוחשת לי לא לוותר השנה.
והאמת? יש לי הרבה סיבות לחגוג.
כי לא משנה כמה כאוס יש סביבי, השלווה כבר כאן, ואני חוזרת יותר ויותר לעצמי.
וכדי לא להיות כבדה מדי 🙂 לואיז ואני אתמול נהנינו בסין. היה מעולה ועשה חשק לעוד;)
הצצה ללוק. ✨
אז תכננתי יום חופש, יותר נכון "מחלה"
ומתברר שהתרופה הייתה לאונן הרבה, ולחשוב דברים סוטים🤭
אני בהחלט מרגישה בריאה יותר😀
בהוראות הרופא:)
תמונה מאתמול יא סוטים.
גם כשיש too much smoke to see it, תראה אותי.
גם כשיש יותר מדי שברים להרגיש, תרכיב אותם יחד איתי.
לא רק את החלקים הקלים לאהבה, אלא את כולי.
כי בעיניי, זאת אהבה.
לאהוב all of your pieces, ולקוות שמישהו יאהב גם את שלי❤️
אז היום הייתי במסיבת המחזור השנייה של שכבת י"ב.
האמת, אלה באמת היו ימים אחרים. היו הפריקים, המקובלים (שבתכלס היו בעיקר אלה שעישנו), החנונים על הדשא הקדמי ועוד כל מיני קבוצות אבל כמושקבנקים טובים בתנועות נוער וכו היינו תמיד מגובשים:)
ואני?
הייתה לי החבורה שלי, שמלווה אותי עד היום, ולואיז כמובן חלק ממנה. אבל גם שידרתי ברדיו, הייתי במועצת תלמידים, היו לי חברים מהמושב, מהמחששה ומכל מיני מעגלים אחרים.
בקיצור, הייתי קצת בכל מקום.
עבור כולם הייתי החמודה. זאת שמסתדרת עם כולם, עוזרת לכולם ומדברת עם כולם.
אבל ממש לא מלכת השכבה.
ואז הגיע היום.
ופתאום, במפגש השני כבר, כמה אנשים שונים אמרו לי: "נו ברור, היום את מלכת השכבה."
וצחקתי.
כי בגיל 17 אף אחד לא נתן לי את התואר הזה.
אבל כנראה שאחרי כמה עשורים, קצת ניסיון חיים, קצת ביטחון עצמי והרבה פחות אכפת ממה חושבים עליי, עליתי בדירוג.
אז לא, לא הייתי מלכת השכבה.
אבל אם כבר לקבל את התואר, אני מעדיפה לקבל אותו עכשיו.
כשאני הרבה יותר אני 👑
וכן זאת הייתה מסיבת בריכה;)
בשיחה בין עובד למנהל השבוע, העובד אמר פתאום:
"אבל הבטחת."
ראיתי את חוסר הנוחות בחדר.
המנהל ידע שהוא צודק. הוא נתן מילה ולא עמד בה.
אחרי כמה רגעים הוא ענה:
"אתה צודק. כנראה שכל כך פחדתי שתעזוב, שהעדפתי למשוך ולנסות לשמר אותך."
השיחה המשיכה, העובד נשאר, ובסופה הוא לחץ לי את היד ואמר:
"תודה לך שאת תמיד מקיימת והוגנת."
המשפט הזה הלך איתי כל היום.
מהעבודה לחיים האישיים.
בנסיעה של כמעט שלוש שעות הביתה חשבתי על כל אותן הבטחות שניתנו לאורך השנים ולא קוימו. לא מתוך רוע, לא מתוך זלזול, אלא לא פעם דווקא מתוך פחד.
פחד לאבד.
פחד לאכזב.
פחד להתמודד עם תשובה שלא בטוח שהצד השני ירצה לשמוע.
לפני כמה חודשים, במהלך נסיעת עבודה להודו, שאלתי את אחד השומרים במלון על תנועת הראש שכל כך מזוהה עם התרבות ההודית. שאלתי אותו למה לפעמים קשה להבין אם התשובה היא כן או לא.
הוא חייך ואמר:
"אנחנו לא מאמינים בקונפליקט. אם אני אומר כן, מישהו עלול להתאכזב. אם אני אומר לא, מישהו אחר עלול להיפגע. אז לפעמים עדיף להישאר באמצע."
המחשבה הזה נשארה איתי.
פתאום חשבתי כמה פעמים בחיים אנשים מעדיפים להשאיר דברים באוויר.
כמה פעמים מבטיחים משהו כדי לקנות עוד זמן.
כמה פעמים אומרים את הדבר הנכון לרגע הזה, במקום את הדבר הנכון באמת.
ואני לא שופטת את זה.
אני אפילו מבינה את זה.
כי כולנו היינו שם לפעמים.
אבל עם השנים למדתי שאני מעדיפה אמת שקצת מכווצת את הלב, על פני הבטחה שמרגיעה לרגע ומכאיבה אחר כך.
אני מעדיפה "לא" ברור על פני "אולי" שנמשך חודשים.
ומעדיפה מילה קטנה שאפשר לעמוד מאחוריה, על פני הבטחה גדולה שאין לה רגליים.
כי בסוף, אכזבה היא חלק מהחיים.
אבל אמון... אמון נבנה ונשבר סביב הדברים הקטנים.
סביב המילים שאנחנו בוחרים להגיד.
והיכולת שלנו לעמוד מאחוריהן. ❤️
יש משהו כמעט אירוני עבורי בשבועות השנה.
הכול כל כך קליל ויפה מבחוץ...
לבן, פרחים, שולחנות חג, בריכות, תמונות משפחתיות ושדות פתוחים.
חג שמרגיש כמו קיץ, כמו ילדות, כמו בית.
ודווקא בתוך כל הקלילות הזאת, הרגשתי כבדות.
תחושת בדידות מהמצב בבית, פגשה אותי חזק יותר מהרגיל, והיה לי צורך פשוט להתכנס פנימה.
אז נסעתי להורים במושב.
קצת בריכה, קצת עזרה, קצת לברוח מהרעש של החיים.
אבל נראה לי שבעיקר רציתי לחזור רגע בזמן, לחדר שבו גדלתי.
יש משהו מוזר בלחזור כאישה לחדר שהכיל פעם ילדה.
הילדה ההיא שחשבה שמבוגרים כבר יודעים להתמודד עם הכול.
והאישה של היום שפשוט חיפשה מקום בטוח לנוח בו רגע.
אולי זאת לא חזרה אחורה, אלא פשוט מקום שמזכיר לי מי הייתי לפני הכול❤️
לילדה שבי, האותנטיות שתמיד הייתה בי,
ולאש שלא באמת כבתה אף פעם ☀️
חג שמח;)
יש משהו כמעט קומי בזה
ברגע שאת כותבת בצורה הכי ברורה בעולם שאת לא מחפשת קשר, לא מחפשת הרפתקאות, לא מחפשת “להכיר”…
פתאום מגיע מבול פניות מוכפל 🤷♀️
ואני לא יכולה שלא לתהות...
האם גברים קוראים “אני רוצה שקט” כ“תוכיח לי למה דווקא אתה לא כמו כולם”?
או שהם פשוט לא באמת קוראים?
ואז מגיע שלב התחקיר, ההנחות והתיאוריות על “מה אני בעצם”.
אז החלטתי להקדיש לנושא בלוג שלם.
לעשות לכם… ולי… קצת סדר בראש 😉
ובעיקר לחסוך זמן ואנרגיה (אמן אמן).
כששואלים אותי איך הגעתי לאתר או מה בכלל החיבור שלי לכל העולם הזה…
התשובה היא שאין איזה סיפור “קלאסי” או פנטזיה שחייתה בי מגיל 20.
נחשפתי לעולם הזה דרך אנשים, חברים, ליינים ושיחות, תוך כדי תקופה של נישואים פתוחים שכיום כבר נמצאים בתהליך פרידה.
ובהתחלה? בעיקר הסתכלתי מהצד בסקרנות.
עם הזמן הבנתי שהחיבור שלי הוא לא בהכרח להגדרות עצמן, אלא למשהו הרבה יותר עמוק - לחופש להיות אני, בלי פילטרים, בלי תפקידים קבועים ובלי צורך להתנצל על סקרנות, עומק או תשוקה לחיבורים אינטנסיביים.
ובעיקר ... ללמוד לשחרר. מתנה לחיים 🩷
בשנים האלה חוויתי קשר משמעותי אחד בלבד עם שולט.
קשר שהיה בו מהכול ❤️ שליטה, עומק, רגש, מתח, אינטימיות, משיכה מטורפת… וגם לא מעט שיעורים על עצמי.
והשאלה שחוזרת הכי הרבה היא
“אז מה את בעצם? נשלטת? שולטת? קינקית? ונילית?”
והאמת?
אני פשוט אני:)
אין בי באמת רצון לחיות בתוך דינמיקה של שליטה כדרך חיים,
אבל אני כן קינקית, סקרנית, ליברלית במהות שלי, ותמיד נמשכת לאנשים שמדליקים לי את הראש עוד לפני הגוף.
אני לא מחפשת להיכנס למשבצת שמישהו הגדיר מראש.
יש בי נשיות רכה לצד צורך בחופש.
יש בי אהבה לעומק, למתח, למשחק, לאינטליגנציה ולחיבורים שיש בהם משהו קצת מסוכן… אבל בטוח בו זמנית.
והיום, כשאני כבר במקום הרבה יותר מודע ושקט עם עצמי,
באמת שאין בי רצון לעוד מרדפים או הרפתקאות אינסופיות.
יש בי בעיקר רצון ליהנות רגע מהשקט, מהשמש ומהדרך…
ובעיקר לכתוב פה בין היתר ולעשות לי סדר בראש.
ואם יום אחד יגיע זה שבאמת יהיה “הכול מהכול"
בשל, פנוי ומוכן להכיר אישה אמיתית עם ילדה בפנים,
אני כנראה אדע לזהות אותו הרבה לפני.
או לפחות אנסה לא לענות לו מהר מדי 😉
עשיתי סדר?
לאורך תקופה ארוכה הרגשתי כאילו זרקו לי פאזל של החיים על הרצפה
בלי התמונה שעל הקופסה.
כל חלק בפני עצמו היה מרגיש לי נכון.
הניסיון, הסקרנות, הדברים שאני טובה בהם, כל הכיוונים שעניינו אותי, הבנות חדשות והתפתחות…
אבל הכול היה מפוזר כזה, בלי להבין מה בכלל אני מנסה לבנות.
לא התנגדתי, המשכתי כל יום לנסות לחבר את הפאזל, וגם להמשיך לבחון את התמונה הגדולה.
והיום פתאום היה רגע קטן של קלריטי.
לא משהו גדול, תרגעו 😅
אבל לרגע כמה חלקים התחילו להתחבר, ופעלתי באינסטינקט אבל מחושב :)
וזה כבר נתן תחושה של כיוון.
של משהו שנבנה לאט,
איפשהו בין מי שאני לבין מי שאני עוד נהיית.
ונשימה.
