|
|
|
The cold never lasts. It just teaches the heart how to burn
יש קור. חומה של רגש,
רגעים שבהם הכל מנותק והלב סגור. כל כך קר, כל כך לבד.
אך החומה נסדקת עכשיו, כי היא לימדה את הלב איך לשרוד.
כשהאש נדלקת בתוכי, היא מעירה חלקים אחרים, מסע חדש מדגדג... וזה פתאום חופשי יותר,
כי רק עוצמה ואהבה עצמית מביאות לשחרור אמיתי, כשלב מתחיל באמת לפעום.
חג אביב שמח...ושקט💜
השבוע למדתי שיעור אישי חשוב ועוצמתי.
שיעור שמחזיק בתוכו אנרגיה, כישלון, למידה,
אבל הכי חשוב שחרור.
והיופי? שלרגע אחד הצלחתי לעצור.
להתבונן בעצמי מהצד, ממקום אחר, שקט, נושם.
ללא צורך להגיב, לנתח וליצור סיפור והסברים, רק להיות שם, בנוכחות מלאה ולקבל.
מה שלנו נראה עיכוב בדרך או תקלה,
לרוב זו פשוט הכוונה מחדש.
והפעם, במקום לדחוף...בחרתי לעצור ולדייק.
את עצמי ❤️
בכל לילה אני והכלבה יוצאות לטיול
רגע של אוזניות ומחשבות בעיקר, וכמובן שכטה קטנה לדרך...
זה רגע של חופש, מהחוסר אוויר של התקופה הזאת.
לכולנו קשה... והאמת לא ברור מה צפוי.
ובכל לילה שקט יותר בחוץ ורועש יותר בפנים...
אז נותר להאמין נכון?
יש ימים שבהם המצב בחוץ נכנס עמוק יותר מהרגיל.
ימי מלחמה הם כאלה.
החדשות ברקע, השיחות, הדריכות הקטנה שנכנסת לגוף גם כשמנסים להמשיך כרגיל.
ודווקא עכשיו גם המציאות בבית השתנתה.
שינוי, שלא בחרתי שיגיע דווקא בימים כאלה.
ופתאום הכול מרגיש קצת יותר כבד.
יש רגעים שבהם נדמה שהזמן ממשיך לזוז...אבל משהו בפנים קופא.
כאילו הלב מנסה להדביק קצב למציאות, ולא תמיד מצליח.
ובתוך כל הרעשים האלה אני מחפשת שקט.
כמו תמיד, מוזיקה היא המפלט שלי.
פלייליסט שמלווה אותי כבר שנים, תחנות קטנות מהחיים שנשמרו בתוך שירים.
והכי מעניין לגלות איך מילים שפעם עברו לידי כמעט בלי משמעות, פתאום מתחברות בדיוק למציאות של עכשיו.
ובתוך כל זה אני נתפסת לשורות קטנות משיר, שמרגישות כאילו הן נכתבו לרגע הזה בדיוק:
"Change is a thing you can count on
I feel so much younger now.”
אז בין המציאות שבחוץ לשינויים שבבית,
אני נותנת למוזיקה להיות רגע של נשימה.
לפעמים שיר אחד יודע להחזיק את הלב טוב יותר מכל מילים אחרות♥️🦋
ואין כרטיסים.
אז תמונה לפיצוי♥️
(שלי...)
לואיז עוד אופטימית שנצליח,
איך אני מעריצה אותה....💪🫡
חג שמח🦋
יש ורד אחד, אדום ויפה, שגדל בתוך שיח קוצים.
לא במקום שמלטף אותו,
לא בסביבה שמדגישה כמה הוא מיוחד,
פשוט שם. בין הקוצים.
כל מי שמביט בו, רואה משהו אחר.
אחד מיד יתעכב על הסביבה:
“חבל… עם קוצים כאלה מסביב, איך אפשר באמת לפרוח?”
השני יחשוב אם הוא בודד.
איך זה להיות היחיד בצבע כזה באמצע כל החדות הזאת.
אחר יגיד שהוא לא מתאים לשם.
שיש בו רוך שלא מסתדר עם מציאות כזאת.
מישהי תראה בו דווקא כוח.
מישהו אחר יראה טעות.
ויש גם מי שיראה רק קוצים... ולא ישים לב שיש שם ורד בכלל.
כל אחד מביט ומספר לעצמו סיפור.
אבל הסיפור שייך אליו, לא לורד.
ואולי, בסוף,
הוא לא צריך להיות משל.
לא הוכחה.
לא סמל.
אולי הוא פשוט ורד.
הכי אוהבת לצאת עם השבט ....
אנשי הליברל שלי🦋
לחיי החופש, אהבה וביטוי עצמי על הרחבה♥️
מתחיל לזוז משהו באוויר.
אנרגיה אחרת. קצב אחר.
יושבת בישיבה, מזיזה חיילים על הלוח,
מחליטה, מתאמת...
ובפנים מחייכת.
אותה ילדה, רק עם יותר אחריות:)
כיף לגלות שאפשר להחזיק רצינות ביד אחת
וקריצה שובבה ביד השנייה😜
כמה כיף זה ניגודיות בחיים.
הוא לחש לי הבוקר יום אהבה שמח
בזמן שהתחיל ללטף את בטני
הוא אמר כמה הוא חושק בי
בזמן שנישק את גופי
הוא חייך והתענג, מכל פינה
בזמן שהרגיש את גופי מתמסר
הוא לחש לי אני אוהב אותך ילדה שלי
בזמן שהרגשתי הכי מוגנת שהוא בתוכי גומר.
(פנטזיה על יום אהבה עתידי, בפועל אני אוהבת את עצמי❤️)
אני מתה על השקט של הבית
בלילה, כשכולם שוקעים בחלום
ואני מתעוררת
ה doing מתקלף ממני שכבה שכבה
והגוף זוכר דרך אחרת להיות
לא למהר
לא לכוון
רק להרגיש
שם, בשעות הרכות של הלילה
החושים מתעוררים מבפנים
הראייה מתרחבת
הרעש נמס
והופך לשקט חי נושם
שקט מזוקק
שזורם בי לאט
נוגע בתאים
מרווח עצבים
שכבר הרבה זמן ביקשו מקום
עוד נשימה
עיצוב מחדש של מחשבה
של חיבור
של אני שמסתדרת מחדש מבפנים
והחיוך מגיע בלי סיבה
האור מתפשט בשקט
מתחת לעור
עמוק
אני רועדת
אני פה
שלמה בתוך עצמי
מחוברת
אישה
