שישי ערב והבית שקט
מדליקה שכטה במרפסת, והצורך לרשום מתעורר.
לסכם משהו במילים, שרובן חסרות משמעות לצד השני... רק כי זה עושה לי סדר בבלגן.
בתכלס, כמו לסדר מגירה של כבלים ;)
רק שהכבלים בראש שלי.
לאחרונה הגעתי להרבה סיומים, ואיתם גם הבנות קשות וחשובות.
ובאמת הייתי תלמידה מצטיינת כל הזמן הזה, בשליטה מנטלית, להחזיק, לחייך, לתפקד גם בכאב.
אבל יש מודע, תת מודע, גוף ונשמה.
והגוף והנשמה שלי מיומנים בכאוס ובהישרדות.
והפעם הגוף אמר די.
התקף חרדה. פניקה פעם ראשונה בחיי
הוראות רופא: לעצור.
ביום הראשון עוד התחברתי למייל של העבודה
ביום השני נתתי מקום לכאב והבכי
וביום השלישי כבר הייתי במוד פנסיה בכלל...
ורגע נחזור בזמן
לפני חודשיים, בלי לדעת למה, נרשמתי לסדנה. פעם ראשונה משהו לעצמי, והיא התקיימה אתמול והיום.
דווקא השבוע.
דווקא בעין הסערה.
דווקא כסיום.
אני לא יודעת מה יביא מחר אבל מסתבר שהדרך כבר סוללה ואני פשוט צריכה לשחרר.
החמצן חזר לריאות, לפחות לבינתיים.
ומרגיש שעוד חלק בפאזל הסתדר🤎
אני לא מה שקרה לי אני מי שאני בוחרת להיות.