|
|
|
השמש יצאה וזה עושה לי מצב רוח אחר לגמרי.
הג׳ינס הקצר חזר,
והעור פשוט נהנה ממגע השמש הזה.
יש איזה רוגע כזה שנכנס,
אבל עם קריצה קטנה...
כאילו הגוף נזכר לשחק קצת
כמו התחושה הנעימה של הרוח הקרירה על הגוף, שצצה מידי פעם תחת חום השמש.
קצת יותר רכה,
קצת יותר זורמת,
וקצת יותר בא לי על עצמי היום ☀️
יש בי כבר תקופה משהו שלא עוזב.
מי שמכיר את התכנים שלי כאן יודע שזה תמיד מתחיל ממילים, אבל בזמן האחרון אני מרגישה שזה מבקש עוד צורה. עוד שכבה. עוד קול.
לא רק לכתוב את מה שאני חושבת, אלא גם להשמיע אותו. לתת לו להישמע כמו שהוא באמת..
לפעמים מסודר, לפעמים מתפזר, לפעמים קופץ מנושא לנושא, אבל תמיד נוגע במשהו אמיתי בדרך.
אז אני משתפת אתכם במשהו שאני בודקת: פודקאסט.
לא פורמט “מלוטש”. לא משהו שמנסה להחזיק קו ישר. אלא בדיוק ההפך - כמו השיחות שקורות בין השורות של החיים.
ואם אתם כאן כבר זמן מה... אתם כנראה מבינים את הכיוון.
אז אני רוצה לשאול אתכם באמת:
הייתם מקשיבים לזה? מתוך ההכרות של התכנים והסיפור שלי?
זה עוד לא התחלה של משהו מוגדר.
זה יותר הקשבה למה שמבקש להיוולד.
״אז מה את רוצה?״ הוא שאל ובאמת ראיתי בלבול בעיניו.
״הכול״ עניתי, עם חיוך קטן ותלתל חוצפן.
הוא חייך, כאילו כבר ראה את הסוף.
״אין דבר כזה הכול. עדיף להיות מציאותיים.״
״אז כלום״.
הוא הביט בי, משועשע, כמעט מרוצה:
״את לא מבינה מה את מפסידה…״
ולרגע...כמעט האמנתי לו. משהו באוטומט התחיל להטיל ספקות, אולי באמת עדיף להיות קצת פחות…לבחור משהו מוכר וידוע ולקוות לטוב.
אבל אז זה הרגיש לי כמו להזמין סטייק,
כשאני בכלל צמחונית רק כי זה נשמע נכון למישהו אחר (אני לא צמחונית... זה היה רק להמחשה רק לצורך הדוגמא, תחשבו שזה הפוך 🤣)
נראה טוב.
אבל לא באמת בשבילי.
הרמתי את הראש, עם אותו חיוך (החיוך שטען שגרם לכל החדר להאיר) וערמת תלתלים מופרעים כיאלו נזכרו לצאת למלחמה.
ועניתי מהלב
אם אני יכולה להיות הכול לעצמי, למה לי לבחור, כשאני לא חסרה כלום?
מה אגיד כזאת אני....אבל לרקורד אוהבת בשר.
כמו מזג האוויר בישראל ומצב הרוח של טראמפ
כך הרגיש השבוע שלי.
קצוות חדים של רגש … וביניהם רגעים שקטים מדי.
חמישי בערב, בדרך מחיפה דרומה,
המוזיקה מצאה אותי לפני שהספקתי לברוח.
פלייליסט של שירי פרידה (איך הוא יודע??)
כאלה שלא רק שומעים… אלא מרגישים בגוף.
פתאום כל שיר פתח משהו אחר...
זיכרון, געגוע, כאב שלא נסגר עד הסוף.
ופרידה…
ממשהו שלרגע הרגיש כל כך מוכר, כל כך עוטף,
עד שהלב שלי התמקם שם לרגע… במקום שלא נועד להישאר.
מוזיקה לא רק מזכירה לנו אנשים,
היא מחזירה אותנו לגרסה שהיינו איתם ולעיתים הכאב הוא על מי היית לרגע או מה חשבת שיכולת להיות.
יש שירים שהם כמעט אהבה,
יש כאלה שהם פרידה שלא באמת קרתה,
ויש שירים שהם כל מה שלא נאמר בזמן.
ואולי בגלל זה כל כך קשה לבחור
כי זה אף פעם לא רק שיר.
ובסוף בחרתי בזה…
כי לפעמים שיר אחד מחזיק בתוכו יותר ממה שמילים מצליחות להסביר.
אז מה השיר שלכם?
ואל דאגה מחר כבר יהיה פליילסט של מצב רוח אחר כזה שיעודד אותי לקנות פרחים לשבת❤️
ביום שבו פתחנו את הזוגיות לפני שלוש שנים, לא באמת הבנתי לאיזה מסע אני יוצאת.
מסע של רגש, של מיניות, של גבולות שנפרצים ונבנים מחדש.
עולמות חדשים, אנשים חדשים, גברים, שליטה, חופש… וגם בלבול.
אבל למסע הזה לא היה יעד.
האמת? גם לא קראתי לו מסע.
רק בדיעבד, כשפגשתי את הכאב וצללתי עמוק לתוך הצללים שלי, הבנתי.
היו רגעים שלא זיהיתי את עצמי.
רגעים שעמדתי מול המראה ושאלתי בשקט ובכאב
איך הגעתי לכאן בכלל.
חוץ מלואיז, שהייתה לצידי,
העולם שלי התפרק שלב אחרי שלב.
אנשים נעלמו, גבולות התרסקו,
ודברים שפעם היו ברורים הפכו פתאום לשאלות או נעלמו כלא היו.
אבל באותה נשימה...
גם נבנה מחדש.
לפני כמה ימים פגשתי חברה טובה.
(במסע הזה לא נשארו הרבה כאלה.)
סיפרתי לה על הפרידה,
על הדרך
האבנים הקטנות והגדולות,
רכבות ההרים, האנשים שבאו והלכו.
“ומה גילית בסוף?” היא שאלה.
ולרגע שתקתי.
מעבירה בראש שלוש שנים של הכול מהכול
ואז חייכתי.
“את עצמי.”
והלילה, באמצע טיול ושכטה,
נזכרתי בילדה שהייתי...
זו שהייתה מאוהבת בסיפורי אהבה.
ובעיקר בגאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן.
כן, קיטשי אולי…
אבל דמיינתי את עצמי כאליזבת,
והגבר שלצידי כמו דארסי.
ידעתי משפטים בעל פה,
הקשבתי למוזיקה תקופתית,
קראתי, צפיתי ובעיקר דמיינתי.
במציאות?
כנראה שהייתי נתלית כמכשפה,
או חיה בעוני קשה.
אבל בדמיון שלי
אז וגם היום...
אהבה שאין בה אגו,
אהבה שקיימת למרות הכול,
כנגד כל הסיכויים...
הייתה יפה כמו ציוץ הציפורים
בבוקר קריר בכפר אנגלי,
עם טל עדין שמבשר יום חדש❤️
The cold never lasts. It just teaches the heart how to burn
יש קור. חומה של רגש,
רגעים שבהם הכל מנותק והלב סגור. כל כך קר, כל כך לבד.
אך החומה נסדקת עכשיו, כי היא לימדה את הלב איך לשרוד.
כשהאש נדלקת בתוכי, היא מעירה חלקים אחרים, מסע חדש מדגדג... וזה פתאום חופשי יותר,
כי רק עוצמה ואהבה עצמית מביאות לשחרור אמיתי, כשלב מתחיל באמת לפעום.
חג אביב שמח...ושקט💜
השבוע למדתי שיעור אישי חשוב ועוצמתי.
שיעור שמחזיק בתוכו אנרגיה, כישלון, למידה,
אבל הכי חשוב שחרור.
והיופי? שלרגע אחד הצלחתי לעצור.
להתבונן בעצמי מהצד, ממקום אחר, שקט, נושם.
ללא צורך להגיב, לנתח וליצור סיפור והסברים, רק להיות שם, בנוכחות מלאה ולקבל.
מה שלנו נראה עיכוב בדרך או תקלה,
לרוב זו פשוט הכוונה מחדש.
והפעם, במקום לדחוף...בחרתי לעצור ולדייק.
את עצמי ❤️
בכל לילה אני והכלבה יוצאות לטיול
רגע של אוזניות ומחשבות בעיקר, וכמובן שכטה קטנה לדרך...
זה רגע של חופש, מהחוסר אוויר של התקופה הזאת.
לכולנו קשה... והאמת לא ברור מה צפוי.
ובכל לילה שקט יותר בחוץ ורועש יותר בפנים...
אז נותר להאמין נכון?
יש ימים שבהם המצב בחוץ נכנס עמוק יותר מהרגיל.
ימי מלחמה הם כאלה.
החדשות ברקע, השיחות, הדריכות הקטנה שנכנסת לגוף גם כשמנסים להמשיך כרגיל.
ודווקא עכשיו גם המציאות בבית השתנתה.
שינוי, שלא בחרתי שיגיע דווקא בימים כאלה.
ופתאום הכול מרגיש קצת יותר כבד.
יש רגעים שבהם נדמה שהזמן ממשיך לזוז...אבל משהו בפנים קופא.
כאילו הלב מנסה להדביק קצב למציאות, ולא תמיד מצליח.
ובתוך כל הרעשים האלה אני מחפשת שקט.
כמו תמיד, מוזיקה היא המפלט שלי.
פלייליסט שמלווה אותי כבר שנים, תחנות קטנות מהחיים שנשמרו בתוך שירים.
והכי מעניין לגלות איך מילים שפעם עברו לידי כמעט בלי משמעות, פתאום מתחברות בדיוק למציאות של עכשיו.
ובתוך כל זה אני נתפסת לשורות קטנות משיר, שמרגישות כאילו הן נכתבו לרגע הזה בדיוק:
"Change is a thing you can count on
I feel so much younger now.”
אז בין המציאות שבחוץ לשינויים שבבית,
אני נותנת למוזיקה להיות רגע של נשימה.
לפעמים שיר אחד יודע להחזיק את הלב טוב יותר מכל מילים אחרות♥️🦋
ואין כרטיסים.
אז תמונה לפיצוי♥️
(שלי...)
לואיז עוד אופטימית שנצליח,
איך אני מעריצה אותה....💪🫡
חג שמח🦋
