ביום שבו פתחנו את הזוגיות לפני שלוש שנים, לא באמת הבנתי לאיזה מסע אני יוצאת.
מסע של רגש, של מיניות, של גבולות שנפרצים ונבנים מחדש.
עולמות חדשים, אנשים חדשים, גברים, שליטה, חופש… וגם בלבול.
אבל למסע הזה לא היה יעד.
האמת? גם לא קראתי לו מסע.
רק בדיעבד, כשפגשתי את הכאב וצללתי עמוק לתוך הצללים שלי, הבנתי.
היו רגעים שלא זיהיתי את עצמי.
רגעים שעמדתי מול המראה ושאלתי בשקט ובכאב
איך הגעתי לכאן בכלל.
חוץ מלואיז, שהייתה לצידי,
העולם שלי התפרק שלב אחרי שלב.
אנשים נעלמו, גבולות התרסקו,
ודברים שפעם היו ברורים הפכו פתאום לשאלות או נעלמו כלא היו.
אבל באותה נשימה...
גם נבנה מחדש.
לפני כמה ימים פגשתי חברה טובה.
(במסע הזה לא נשארו הרבה כאלה.)
סיפרתי לה על הפרידה,
על הדרך
האבנים הקטנות והגדולות,
רכבות ההרים, האנשים שבאו והלכו.
“ומה גילית בסוף?” היא שאלה.
ולרגע שתקתי.
מעבירה בראש שלוש שנים של הכול מהכול
ואז חייכתי.
“את עצמי.”
והלילה, באמצע טיול ושכטה,
נזכרתי בילדה שהייתי...
זו שהייתה מאוהבת בסיפורי אהבה.
ובעיקר בגאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן.
כן, קיטשי אולי…
אבל דמיינתי את עצמי כאליזבת,
והגבר שלצידי כמו דארסי.
ידעתי משפטים בעל פה,
הקשבתי למוזיקה תקופתית,
קראתי, צפיתי ובעיקר דמיינתי.
במציאות?
כנראה שהייתי נתלית כמכשפה,
או חיה בעוני קשה.
אבל בדמיון שלי
אז וגם היום...
אהבה שאין בה אגו,
אהבה שקיימת למרות הכול,
כנגד כל הסיכויים...
הייתה יפה כמו ציוץ הציפורים
בבוקר קריר בכפר אנגלי,
עם טל עדין שמבשר יום חדש❤️