״אז מה את רוצה?״ הוא שאל ובאמת ראיתי בלבול בעיניו.
״הכול״ עניתי, עם חיוך קטן ותלתל חוצפן.
הוא חייך, כאילו כבר ראה את הסוף.
״אין דבר כזה הכול. עדיף להיות מציאותיים.״
״אז כלום״.
הוא הביט בי, משועשע, כמעט מרוצה:
״את לא מבינה מה את מפסידה…״
ולרגע...כמעט האמנתי לו. משהו באוטומט התחיל להטיל ספקות, אולי באמת עדיף להיות קצת פחות…לבחור משהו מוכר וידוע ולקוות לטוב.
אבל אז זה הרגיש לי כמו להזמין סטייק,
כשאני בכלל צמחונית רק כי זה נשמע נכון למישהו אחר (אני לא צמחונית... זה היה רק להמחשה רק לצורך הדוגמא, תחשבו שזה הפוך 🤣)
נראה טוב.
אבל לא באמת בשבילי.
הרמתי את הראש, עם אותו חיוך (החיוך שטען שגרם לכל החדר להאיר) וערמת תלתלים מופרעים כיאלו נזכרו לצאת למלחמה.
ועניתי מהלב
אם אני יכולה להיות הכול לעצמי, למה לי לבחור, כשאני לא חסרה כלום?
מה אגיד כזאת אני....אבל לרקורד אוהבת בשר.