לפני חודש. יום רביעי, 4 בפברואר 2026 בשעה 19:17
פה ושם הקול הפנימי מזכיר לי
שלא הכול צריך תיקון, שלא הכול אמור להיראות אחרת.
אני מסתכלת על הגוף שלי ורואה חיים.
לא אידיאל, לא יעד... חיים ואהבה.
כל קפל, כל צלקת, כל עייפות שלא נעלמה, ונשיות שהשתנה...
הם עדות למה שעברתי ולזה שנשארתי.
אהבה עצמית בשבילי היא להסכים להיות כאן.
בלי למהר, בלי להשוות, בלי להתנצל...
ואפילו עם חיוך על הפנים ועיניים מנצנצות;)
וברגע הזה
משהו נרגע.