יש קסם לנסיעות בשעות הלילה, הפלייליסט כמו שותף מרגיש שזה זמן עמוק, רגשי ומיני יותר...
ואני כאן, בין חגורת הבטיחות לבגד גוף השחור והג'ינס הצמוד שלי, אוחזת בעצמי.
כמו כל נסיעה טובה, גם זו מסע של הנשמה בנשימה...
זה מתחיל מהבנה שרצה בראשי על כמה כוח לא חייב להיות צעקה, הוא לא חייב להיות פרץ. לפעמים הוא פשוט שקט, מחושב, ממוקד.
ומשם זה נע למחשבות על הגוף שלי , הגבולות שלי הם שלי, והדרך הזאת, כמו כל דרך, היא שלי.
אין לי צורך להוכיח כלום, ואני לא חייבת להתנצל על מי שאני
נשית, חזקה, שברירית ומחוספסת בו זמנית.
התנועה הזו, הרוח שמלטפת את הפנים, המוזיקה שבלב...החזרה פנימה.
הם מזכירים לי את מה שתמיד ידעתי..
הכוח האמיתי הוא לדעת מתי לעצור, מתי ללחוץ על הגז, ומתי פשוט להיות.
ברכב הזה, בדרך הלא נודעת, אני לא תלמה ולא לואיז – אני אני.
ולא משנה לאן הדרך תיקח אותי, אני תמיד אחזור לעצמי, לעוצמה שהולכת איתי,
חגורה שנועלת אותי
לא כדי להגביל, אלא כדי לשמור, להגן, ולתת לי להרגיש בטוחה
כדי שאוכל לפרוץ קדימה, עם כל מה שאני.
You get what you settle for
אז למה שאסכים לפחות?
חפרתי?