תמיד ידעתי לשים מסכה.
מגיל צעיר למדתי לקרוא חדרים, להרגיש תחושות של אנשים, להבין מתי לשתוק, מתי לחייך.
להיות הילדה שמבינה, שלא עושה בעיות, שלא מבקשת יותר מדי.
הילדה הטובה.
ככה זה כשאת גדלה בתוך שקט שהוא לא שקט.
שקט שמחזיק פחד, חוסר ודאות,
לא היה מקום לרגש, בטח לא לרגש שלי.
וזה נשאר בי.
גם כשאני אישה, גם כשיש בית, גם כשיש מי שאמור לאהוב.
אני עדיין אותה ילדה טובה ושקטה במקום שצריך רעש.
אבל האמת,
יש ימים שאני קמה והלב כבד מהרגע הראשון.
שום דבר לא קרה, אבל הכול מרגיש יותר מדי.
והגוף נגרר, והעיניים ריקות, והבדידות צורבת אפילו כשיש מי שלידי.
ותמיד יש געגוע עמוק למשהו שלא הכרתי,
לחלקים שקטים בתוכי שמעולם לא נחשפו,
לחלומות שלא הספקתי לחלום,
למקום שבו הייתי יכולה להיות שלמה בלי פחד,
בלי לשים מסכות.
זה כאב לא ברור, מתמיד,
כמו צל שנמצא תמיד קרוב,
רצון להרגיש משהו אחר,
אבל לא לדעת בדיוק מה.
וכמו הגשם שירד היום,
יש רגעים קטנים של שמש....
אבל תמיד כשהיא יורדת,
משהו בי נשבר מחדש.
שוב החשכה הזאת בפנים,
שקט רועם שמזכיר לי
שמשאיר כאב בחזה וגעגוע
אולי יש פצעים שגם הזמן לא באמת מצליח לרפא?