My messy thoughts

ואין כרטיסים. 

אז תמונה לפיצוי♥️

(שלי...)

לואיז עוד אופטימית שנצליח,

איך אני מעריצה אותה....💪🫡

חג שמח🦋

יש ורד אחד, אדום ויפה, שגדל בתוך שיח קוצים.
לא במקום שמלטף אותו,
לא בסביבה שמדגישה כמה הוא מיוחד,
פשוט שם. בין הקוצים.

כל מי שמביט בו, רואה משהו אחר.

אחד מיד יתעכב על הסביבה:
“חבל… עם קוצים כאלה מסביב, איך אפשר באמת לפרוח?”

השני יחשוב אם הוא בודד.
איך זה להיות היחיד בצבע כזה באמצע כל החדות הזאת.

אחר יגיד שהוא לא מתאים לשם.
שיש בו רוך שלא מסתדר עם מציאות כזאת.

מישהי תראה בו דווקא כוח.
מישהו אחר יראה טעות.
ויש גם מי שיראה רק קוצים... ולא ישים לב שיש שם ורד בכלל.

כל אחד מביט ומספר לעצמו סיפור.
אבל הסיפור שייך אליו, לא לורד.

ואולי, בסוף,
הוא לא צריך להיות משל.
לא הוכחה.
לא סמל.

אולי הוא פשוט ורד.

הכי אוהבת לצאת עם השבט ....

אנשי הליברל שלי🦋

לחיי החופש, אהבה וביטוי עצמי על הרחבה♥️

מתחיל לזוז משהו באוויר.

אנרגיה אחרת. קצב אחר.

יושבת בישיבה, מזיזה חיילים על הלוח,
מחליטה, מתאמת...
ובפנים מחייכת.

אותה ילדה, רק עם יותר אחריות:)

כיף לגלות שאפשר להחזיק רצינות ביד אחת
וקריצה שובבה ביד השנייה😜

כמה כיף זה ניגודיות בחיים.

הוא לחש לי הבוקר יום אהבה שמח 

בזמן שהתחיל ללטף את בטני 

הוא אמר כמה הוא חושק בי 

בזמן שנישק את גופי 

הוא חייך והתענג, מכל פינה

בזמן שהרגיש את גופי מתמסר 

הוא לחש לי אני אוהב אותך ילדה שלי 

בזמן שהרגשתי הכי מוגנת שהוא בתוכי גומר.

(פנטזיה על יום אהבה עתידי, בפועל אני אוהבת את עצמי❤️)

אני מתה על השקט של הבית

בלילה, כשכולם שוקעים בחלום
ואני מתעוררת

ה doing מתקלף ממני שכבה שכבה
והגוף זוכר דרך אחרת להיות
לא למהר
לא לכוון
רק להרגיש

שם, בשעות הרכות של הלילה
החושים מתעוררים מבפנים
הראייה מתרחבת
הרעש נמס
והופך לשקט חי נושם

שקט מזוקק
שזורם בי לאט
נוגע בתאים
מרווח עצבים
שכבר הרבה זמן ביקשו מקום

עוד נשימה
עיצוב מחדש של מחשבה
של חיבור
של אני שמסתדרת מחדש מבפנים

והחיוך מגיע בלי סיבה
האור מתפשט בשקט
מתחת לעור
עמוק

אני רועדת
אני פה
שלמה בתוך עצמי
מחוברת
אישה

פה ושם הקול הפנימי מזכיר לי

שלא הכול צריך תיקון, שלא הכול אמור להיראות אחרת.

אני מסתכלת על הגוף שלי ורואה חיים.

לא אידיאל, לא יעד... חיים ואהבה.

כל קפל, כל צלקת, כל עייפות שלא נעלמה, ונשיות שהשתנה...

הם עדות למה שעברתי ולזה שנשארתי.

אהבה עצמית בשבילי היא להסכים להיות כאן.

בלי למהר, בלי להשוות, בלי להתנצל...

ואפילו עם חיוך על הפנים ועיניים מנצנצות;)

וברגע הזה 

משהו נרגע.

יש לך פנטזיות? או מה הפנטזייה הכי נועזת שלך?

זו אחת השאלות שאני הכי שונאת...

לא כי אין לי תשובה אלא כי לפעמים פשוט לא יודעים מה לא יודעים

פנטזיות לא תמיד מחכות שיגלו אותן

הן מתגלות לבד בזמן שלהן בלי טופס ובלי הגדרה

באופן כללי פנטזיות הן לא רשימת משאלות

הן תנועה

רמז

סקרנות שמופיעה לפני שהשכל מספיק להדביק לה שם

והרבה מהן עוברות...

נעלמות לריק

משאירות עקבות קטנים וממשיכות הלאה.

ואז...

דווקא בתוך הכאוס המובנה שלי, יותר כבלים התחברו

ושפנטזיה חוזרת שוב ושוב את מבינה שזה כבר פטיש...צורך.

משהו חזר שוב ושוב לא כבלגן אלא כקו

לא משתלט עליי

לא זהות

לא הגדרה

חלק, עוד חיבור במערכת שגם ככה אף פעם לא הייתה מסודרת...טוב נו חצי מסודרת...

והאמת?

זה לא שינה אותי

זה פשוט גרם לי להבין שהגוף שלי כבר לא מסתיר את מה שהוא רוצה.

מזדהים?

Sorry.not sorry 

שישי ערב והבית שקט

מדליקה שכטה במרפסת, והצורך לרשום מתעורר.

לסכם משהו במילים, שרובן חסרות משמעות לצד השני... רק כי זה עושה לי סדר בבלגן.
בתכלס, כמו לסדר מגירה של כבלים ;)
רק שהכבלים בראש שלי.

לאחרונה הגעתי להרבה סיומים, ואיתם גם הבנות קשות וחשובות.

ובאמת הייתי תלמידה מצטיינת כל הזמן הזה, בשליטה מנטלית, להחזיק, לחייך, לתפקד גם בכאב.

אבל יש מודע, תת מודע, גוף ונשמה.
והגוף והנשמה שלי מיומנים בכאוס ובהישרדות.

והפעם הגוף אמר די.
התקף חרדה. פניקה פעם ראשונה בחיי 

הוראות רופא: לעצור.

ביום הראשון עוד התחברתי למייל של העבודה 

ביום השני נתתי מקום לכאב והבכי 

וביום השלישי כבר הייתי במוד פנסיה בכלל...

ורגע נחזור בזמן

לפני חודשיים, בלי לדעת למה, נרשמתי לסדנה. פעם ראשונה משהו לעצמי,  והיא התקיימה אתמול והיום.

דווקא השבוע.
דווקא בעין הסערה.
דווקא כסיום.

אני לא יודעת מה יביא מחר אבל מסתבר שהדרך כבר סוללה ואני פשוט צריכה לשחרר.

החמצן חזר לריאות, לפחות לבינתיים. 
ומרגיש שעוד חלק בפאזל הסתדר🤎

אני לא מה שקרה לי אני מי שאני בוחרת להיות.