נגיעות של אונס

בימים האחרונים שקט קקפוני מותח את עצמו בינינו.
מרחק משתרע בנינוחות כרישית קרישית ודם. בינינו.

מדרגה לדשא ומים שזורמים בקצה. מילים שיוצאות ודיבור מהול בכעס וכאב.
דמעות מחליקות בינינו, עלינו. נייר ורוד מתנפנף ברוח, לא אדום מספיק ואין שוורים. ועדיין חצים משתלחים ודמעות מדממות.

אמירה מנקבת נשאלת וחילופי כן וכן? -כן. תופס בהפתעה כתשובה. ומפלח.

רגיעה. חיבוק, חילוף וחיבור והכל כואב ורגיש. התקפלות לכיוון בית וקצת שקט שבלבד.
אמירות בקופסת פח עם גלגלים ומנוע. לא סוף. פשוט כואב, מאוד. יציאה והליכה מבלי להסתובב לאחור. מבלי נפנוף. והדמעות שוטפות מראי אבני מעידה לסמטה חשוכה לגן שמאחור לבכות ברוח, של ערב קליל באמצע קיץ מאוס. והגן הומה נערים ואישה זקנה בפתח ביתה מותחת שרירים עייפים. מסתבובבת חזרה לסמטה לחפש מקום אחר. ונבהלת מצלילית של גבר זר. ואז מגלה במשיכת הכתפיים הפגיעה שלך. שזה אתה. וחיבוק שנמעכת אליו, דמעות שצורבות בי דרך ללב מבולבל.
למה זה כל כך כואב לך? אתה שואל.. ואין לי תשובה. פשוט כואב, מאוד.


אבל אחרי גשם האבק יורד והאויר נקי, נקי יותר.


*


אצלך בבית. הבית שלך. על ספה מתקרבים. נגיעות.
ומילים מחליקות נגיעות בינינו.

מדברים על נגיעות. ובהפתעה מוחלטת אני מגלה שאתה חושב שאני לא אוהבת שאתה נוגע בי.
ואתה בהפתעה גמורה מגלה שאני לא רואה את זה.
שאני לא שמה לב לתגובות שלי למגע שלך.
ואני מספרת לך, מדברת איתך איך אני רוצה שתגע בי.
מה חסר לי ולמה אני קופצת לפעמים.
זה כמו מים חמים במקלחת שאתה מקפץ פנימה ובורח
שצריך להתחיל עם מים פושרים ולאט לאט מגבירים את החום.
שקשה וכואב להכנס ישר לחום שממנו תצא בסוף המקלחת.

ואני מבינה שאתה נגעת בי כך בעבר שהתגובות שלי הבריחו אותך. שהמיקוד שבנגיעות שלך הוא בגללי.
ושמשהו בי לא מראה לך, לא נותן לך לראות את העונג שלי. לא, לא כל הזמן אבל בהתחלה.
אני לא מראה שאני נהנית. יותר מזה אני לא נהנית, אתה אומר לי.
מוכיח לי. את לא נהנית. למה את לא מודה בזה?
המומה אני מודה שאני כן נהנית. אבל אתה, אני, משהו לא עובר בינינו.

אתה לא כועס אתה אולי פגוע וכואב את הדחיה שאתה מקבל ממני רוב הזמן.
את הניתוב של המגע שלך הלאה ממני.

ולאט ההכרה בזה, כשאתה אומר לי "את לא רואה את זה?"
"את לא רואה שאת מתרחקת, מתכווצת, מזיזה אותי ממך, מתרוממת ממני? את לא רואה שאת לא נהנית?"

ופתאום אני אומרת, כן.
אני רואה.

אני רואה.

וההבנה מתחילה לחלחל בי, ואני מעבירה לך אותה במילים. וכאב. ישר.

ההבנה שכשלמדתי, כשהצלחתי לשכב איתך לא סגר את הגולל על השפעות התקיפה על המיניות שלי.
שזו הייתה משוכה שהתגברתי איתך עליה. אבל שהיא יותר חלק והתחלה של מרוץ משוכות מאשר זו של קו הסיום.

אני מפחדת להנות, הקישורים אצלי עוד לא נפרמו. ולהודות, להראות לך שאני נהנית על ההתחלה
מרגיש כאילו אני נותנת לך אישור לעשות בי, רצונך.
נוטל ממני את הזכות להגיד לא.
אז אני בורחת, מנתבת הלאה, בודקת.
מונעת ממני להנות. וממך.

למדתי להגיד לא בהתחלה. אבל אני מפחדת כל כך מהלא של האמצע. מהסחפות, מפגיעה, מתקיפה. מלהלקח כך שוב. מ-לא שנעלם. אז אני דוחה את ההתחלה אל האמצע. מבלי להיות מודעת.

זו גם הסיבה, מכה בי ההבנה, שאני כמעט ולא יוזמת מיניות איתך.

אני אוהבת שאתה נוגע בי. אני נהנית מהמגע שלך. מלהיות קרובה ולהיות מינית איתך. ואני אישה שכמעט כל החלק המעשי של המיניות שלה הוא מהתקיפה ואחריה. אני פגומה. ואני אישה שמגלה את החוויה המינית. מחדש.
משוכות מרצפות את הדרך. וקו הסיום, יגיע.


*



ערב אחרי,
עם סרט בשיער וחבוקה בו על ספה אני מתעוררת.
רטיבות מנערת את עצמה בי פוערת פה גדול בבקשה.
הוא נשאר לשבת שם אני קמה לעמעם אורות להניח מוסיקה באויר
שתניע גוף, גופה. הצלילים מכרסמים שלשלאות ותזוזה מנתבת את עצמה בי
הגוף מתפתל ונע ביחד עם מבוכה ששוטפת אותי.
לרקוד לפניו
מתערטלת בחוסר התזוזה שלו אל מולי, בפניו.
צחוק פרוץ משתחרר ממני כשעיניים נפגשות. שוב ושוב
חולצה נזרקת ממני ומבוכה, צחוק. המוסיקה מתעממת אל מול הצחוק הגועה
גואה בי. אגן נע בסיבובים יד נשלחת לפרום סרט לשחרר שיער, צעיף צבעוני מלטף ידיים נמשך משיער ליד. ואחרי שבריר מחשבה נקשר סביב עיניי, סביב מבוכה. מרסן אותה למקומה. המוסיקה גוברת שוטפת שאריות בילתי קשורות של מבוכה החוצה. הגוף נע נוטף מין, פושט שאריות בגדים לאט, רגליים בפישוק, תחתונים סביב ברכיים אצבעות יד ברגל. והאגן לא מפסיק להניע את הגוף.
בערום מלא רוקדת, לנוע. לנוע מבלי לחשוב
מוסיקה בולעת רעשי תנועה.


*



אתה נושם אותי פנימה אני מרגישה עיניים עוטפות אותי, אין מיקוד הכל נצפה. נראה.
לא מתחבאת.
חושפת.
נעה בתנועות זימה אגן קדימה ואחורה
מפשקת ומראה
חושפת כל קפל
הגוף נע בתחינה אילמת.
לא, לא לך.
לי

מבקש מנוחה מבקש שיחרור
צורח.
מגע נצרך, מצרך.

השירים מתחלפים ואני נעה גם בשקט לא שומעת כלום מלבד פעימותיי
צעדיי
מתמסרת לעצמי
לך

נותנת לעצמי לבטוח.
להתחיל.
ליזום.
לגעת בי

להראות לך עד כמה אני רוצה
שתגע בי.

שם,
אתה שם. כאן.
פה.
בכל מקום האויר רוחש בך שקט אילם.
רק המוסיקה עוד מלטפת אותי בתנועות שממזמן לא בשליטתי.

הנחתי לשליטה

וכשאתה נצמד אליי.
אני לא מפסיקה
לא מפסיקה לנוע

מרימה ידיים ואוחזת בך בידיים מורמות.
נעים.

והידיים מתרוממות לפרום את הקשר
להבונן בך לראות לגמוע אותך כדי צורכי.
אבל אתה מזיז את הידיים ולוחש בי
לתת.
להשאיר.
לך.


אנחנו מתפתלים שם בין ספה לשולחן מרחבים אינסופיים
והמגע נמס
והגוף נוגע בעצמו
ברגש
פנימה.


ואני יכולה להתחיל לסובב את הראש ולראות את המשוכה,
מאחורה.


.



אני לא רואה את קו הסיום
וזה בסדר גמור

המרחב פתוח
והמסלול לא מוטווה