נגיעות של אונס

השיר מתחיל בנקודת זמן 01:20 אפשר לדלג ישר

כל כך מדויקת.

אני גם באמת מרגישה ככה, שכל המילים בבלוג הזה יצאו מהחושך שלא יכולתי לראות דרכו את עצמי

ועזרו לי לצור, אותי ואור. הרבה אור.

לכל מי שבחושך הזה, יש בשיר הזה קצת ריפוי ולא מעט נחמה...

פעם את לילה, מאת שי המבר

עוד דקה
משהו יקרה כאן
עצב יהפוך לים

בשנייה
שמש תעלה בך
ארץ מתוך החורבן

קחי לך זמן
תני לגוף למתוח
קו בין סוף להתחלה

בכניעה
לא כדי לברוח
כמו מתוך תפילה

ככה פשוט כי אפשר
ירח נשאר
להאיר לך את כל הלילה
ככה גם את יכולה
להחליט שמותר
לטפס מלמטה למעלה
פעם את לילה
פעם יום
כלום לא נשאר
באותו מקום.

עוד דקה
משהו יקרה לך
משהו יהפוך הכל

כל מילה
שכתבת בחושך
תהפוך לאור גדול

ככה פשוט כי אפשר
ירח נשאר
להאיר לך את כל הלילה
ככה גם את יכולה
להחליט שמותר
לטפס מלמטה למעלה
פעם את לילה
פעם יום
כלום לא נשאר
באותו מקום

פעם את לילה
פעם יום

כלום לא נשאר
באותו מקום

יש דברים שנדמה לי שלא כתבתי עליהם מעולם. יש דברים שלא עשיתי עם האונס הזה. 

למשל לא סיפרתי מעולם למשפחה שלי. אני גם לא מרגישה צורך, מה הטעם בשלב כזה לספר על מה שהיה? 

לא סיפרתי על כל הניסיונות שלי לקחת אחריות על האונס הזה, על הניסיונות שלי לנרמל אותו לתוך החיים שלי. הניסיונות להפוך אותו ל"לא אונס". על השנים שלקח לי להיות מסוגלת לקרוא לזה אונס, על זה דווקא כן דיברתי. 

גם לא דיברתי על כמות הגברים שניצלתי מינית כדי שיכאיבו לי שינצלו אותי וישתמשו בי בלי לדעת דבר, רק כדי להראות לעצמי שהנה ככה את אוהבת את זה. כמו שהוא אמר. ואם את אוהבת את זה ואם את מבקשת את זה ואם את מחפשת את זה - אז אולי אונס זה לא היה. 

ואני לא בטוחה שדיברתי על כמה ברחתי מהמילה הזו אונס, מלהכיר בה, שזה קרה לי.

וגם לא דיברתי על הכוח שמצאתי בזה, ששרדתי את זה. 

או על זה שהייתי יוצאת לטיולים באמצע הלילה לבד בעיר בלי לפחד כי הדבר הגרוע הזה כבר קרה לי, ושרדתי. כי לפעמים כל כך נמאס לפחד שמפסיקים לפחד. שהולכים לקיצון השני.

ואני לא חושבת שהעזתי כל כך לדבר על המשיכה לפנטזיית אונס, על תחושת האשמה מלאונן על זה.

כששואלים על הפעם הראשונה שלי, אני תמיד מרגישה שמישהו לקח סכין ופתח לי את הבטן שוב. וכולם רואים לי. ושותקת. 

אני גם לא מרבה לדבר על זה, שגם היום אני לא בטוחה אם זה היה אונס. אני יודעת שכן, אבל אני לא בטוחה שהוא יודע שהוא אנס אותי. ואם אני לא בטוחה שהוא יודע שהוא אנס אותי, אז זו בחירה שלי להאנס? כלומר אם זו שאלה של פרשנות למה לעזאזל לא הצלחתי לפרש את זה אחרת. לקרוא לזה סקס גרוע או בעיות בתקשורת ולהמשיך הלאה בחיי. כאילו כלום לא קרה. 

למה אני עדיין מרגישה לפעמים את כפות הידיים שלו אוחזות את פרקיי הידיים שלי? הפנים שלו כבר מזמן נעלמו, המילים שהוא לחש לי, נותרו צל של עצמן. אבל פרקיי כפות הידיים צרובות. אני לא יכולה לסבול שמישהו אוחז בהן.

גם לא דיברתי על הקושי שלי להיות כוסית, כל פעם שאני מרזה ואני מקבלת המון תשומת לב מינית זה מזכיר לי שהוא אנס אותי רק אחרי שרזיתי, ואיך ששומן הפך למעין מגן עבורי, כן כזה שמורידים ומעלים. או על זה שאין לי כמעט בגדים עם מחשוף, ושעדיין לפעמים לא קל לי להיות בסיטואציות בעלות פוטנציאל מיני לא ברור. כלומר לפעמים אני עדיין מרגישה שאני צריכה לדעת מראש אם אני רוצה לשכב איתו או לא, שזו אחריות שלי לדעת מראש מה אני רוצה.

דיברתי על הרבה דברים אחרים, והדברים שלא ממש דיברתי עליהם - אין לי בעיה לדבר עליהם היום. כלומר המחשבות הנוראיות האלה, הן לא חיות. הן גם לא רוחות רפאים. הן מחשבות שהיו לי בדרך החוצה. הן חלק מהדרך שלי החוצה מהמקום הנוראי הזה, מהאונס שחי בי שנים.

ולמרות כל הדברים האלה שלא דיברתי עליהם  - רוב הזמן זה לא חי לי במחשבות. אני מרגישה אישה שלמה ולא פגומה. אני כבר לא מתנהלת מתוך המקום הנגוע הזה. יש המון דברים אחרים שמעסיקים אותי וממלאים את החיים שלי בעניין ובשמחה והנאה וגם כאב ועצב. חיים מלאים שכאלה, שבהם האונס הזה הוא רק עוד חוויה, עוד אירוע מיני רבים, חלקם רעים וחלקם טובים, שהשפיעו על מי, מה ואיך שאני היום.

אני קוראת אותה ואני חושבת כמה היא אמיצה לעזאזל, כי לא רק שהיא משתפת, היא גם נותנת לכל המחשבות האלה, ה-"כאילו נוראיות", לצאת החוצה. 

Here's to cleaning out our closets

"There's a story behind every single scar that I show
I made it out, this a me nobody's gotten before
I had to open my wounds, I had to bleed til I stopped it
Thanks for joining me here as I cleaned out my closet"

לא התכוונתי לכתוב השנה, באמת שהספיק לי. 

אבל בעוונותיי נכנסתי וקראתי קצת אחורה, וזה הרבה פעמים כמו לקורא מישהי מוכרת וזרה. 

אני לא זוכרת את רוב מה שאני כותבת. 

אבל קראתי וחשבתי מעניין מה הבן שלו עשה באיה נאפה? 

בחישוב כללי של זמן שחלף מאז הוא בערך בן גילם אפילו, מנער מתבגר בתיכון לבן טובים לפני גיוס. 

כן רציתי אבל לכתוב על פחד, מאז שמדברים על זה יותר יש יותר אמירות על זה שגברים צריכים להתחיל לפחד. או מפחדים, או מרגישים מאוימים שכבר אי אפשר לצחוק \ להתחיל\ לעבוד עם נשים*. 

זה בסדר, כלומר פחד זה דבר חיובי בסך הכל. במידה. 

ילדים שאין להם פחדים, ההורים שלהם מתים מדאגה. פחד משאיר אותנו בחיים. מלמד אותנו דברים. פחד מידתי מלמד אותך לקחת אחריות ולחשוב על מה שאתה עושה. זה אחלה. 

נשים חיות עם פחד מתמיד, מתמיד. ועושות המון חישובים חלקם במודע וחלקם לא, שנובעים מהפחד הזה. אז זה בסדר שגברים יפחדו. שיחשבו פעמיים. 

אפילו אלוהים ביקש יראה

לכל המי שמאמין לא מפחד - שטויות שלא ברא אלוהים הפיקטיבי שלכם

* פתרונות להתמודדות עם הפחד הזה שמאדירים הדרה של נשים - הם חרא כפול, וכזה שלא לוקח אחריות על עצמו בכלל.

אז זה בסדר, באמת, העולם משתנה, לטובה עם כל הבאמפים בדרך נחצבת.

מותר לכם לפחד, אפילו חשוב שתפחדו... רק קחו את זה במידה וכזו שמעצימה את האחריות שלכם על המעשים והבחירות שלכם. 

לפעמים זה מרגיש יותר חשוך ויותר חסר תקווה.

אני יודעת שזה טעם של אכזבה מרה, של התעוררות ורחשים אדירים שעוד לא הצליחו להפר את איזון האימה שקיים.

כמה אומץ צריך, כמה אומץ להיות שהיד על החיים של עצמך רק כדי להתלונן. 

וגם אז, ישאלו למה לא התלוננת, למה דווקא עכשיו, יצטטו סטטיסטיקות של תלונות שווא וישכחו מכל הסטטיסטיקות של כל התלונות שלא מוגשות בכלל. ואיזה מן מקום הוא שבו כל אישה מעל גיל 15 חוותה לפחות פעם אחת הטרדה מינית לכל הפחות. שלא לדבר על היותר. 

זה כואב לי בכל תא בגוף, צורב אותי מבפנים. 

לפעמים העולם מרגיש לי אבוד. 

ונוח לנו לחשוב שזה רחוק מאיתנו, עד שנפלטת איזו אמירה אומללה מפי מכר, בחצי צחוק על הסיפור האחרון, ושכבר אי אפשר להתחיל עם נשים. כן, אם אתה לא יודע מה ההבדל בין לפלרטט לבין הטרדה, עדיף שלא תתחיל בכלל. 

כן, אני לא צוחקת.

או, זה קרה לפני הרבה שנים, זה לא רלוונטי. זה כן, זה כן רלוונטי.

לא כל גבר פוגע, מטריד או תוקף, לא כל גבר מרשה לעצמו ולא כל גבר עובר את הקוים.

אז כן, העולם מרגיש לי חשוך יותר, 50 ל 48

והנצחון הקטן הוא בזה שהפסקנו לשתוק והשיח עולה לתודעה ומתחיל להשתנות. יש איזשהו shift נוכח בתודעה הקולקטיבית ולא ניתן להתכחש לו, והוא מפחיד אותכם לאללה, והוא כאן מרחק שלושה קולות ומתדפק על הדלתות. הגיע הזמן.

וזה כנראה לא יקרה בפעם הבאה או בזו שאחריה, אבל הסיכויים יתחלפו והאור יכנס ולא נשתוק ותאמינו לנו.

אני חייבת להאמין בזה.

--

אני עדיין מפחדת לישון בלילה עם מישהו חדש, כי אם הוא בטעות ינסה לכרבל אותי מתוך שינה אני אתעורר בבעתה וצורחת ממגע לא מוכר. 

שוב מעבירה אצבע על האבק שהצטבר,

 בטקס כזה.

כמו נר זכרון למה שרוצים לשכוח. או לא. סתם שיהיה עוד יום, עוד חודש, עוד שגרה

אני פותחת את הדף ומחדדת את העפרון, מכתימה עצמי בכתמי דיו בחריצות של ילדה שהעט מסובכת לה מידי והעור שלה לבן מידי.

דיו נכנס בחריצים, זה יפה איך שהוא משרטט לי את התאים בעור, את המרווחים האלה. אני לא חלקה. לא, לא משנה כמה נדמה שאני אבן שיש מבהיקה. אני לא. גם הן נשברות, פסלי שיש יפים שבורים, כאילו הדמיון שמנסה להשלים מפאר אותן יותר. הפואטיקה שבחסר. הרווח הזה בין מה שהיה ואיננו ואולי מעולם לא היה.

מה לכתוב, ומכרסמת את קצה העפרון, בולעת דיו. שפה אדומה מנשיכות וכתם כחול של דיו, לא בדיוק במרכז, קצת הצידה, בסטייה. 

מה רציתי להגיד? רציתי? אולי סתם אני לא יודעת לשתוק.

חה, אני? לא יודעת לשתוק? אוי אני שותקת כל הזמן. חוץ מכשלא.

כשאני לא שותקת ככה, אני כנה מידי, יותר מידי, הכל נושר ממני ומתקלף. מראה את כל הפואטיקה החסרה בזוויות חזקות ומוארות. מחמיאות ומסתתרות טפח ועוד ופתאום אין יד והראש נשבר ונעלם מזמן. עתיקות יווניות וחמוקיים ושיש קשה ורך ונימוח. חלק חלק אבל לא. מסותת וחריצים ודיו בכל מקום. 

אני פותחת את הפה אחרי שתיקות ארוכות ומספרת הכל. לא הכל, כמעט הכל. כל מה שאפשר. לא 

זה אף פעם לא הכל אחרת אשתוק לנצח. מה שאני מספרת אני מספרת עד הסוף, חושפת הכל מישירה מבט ונעלמת בתוך עומק אחר. לך תסביר, שאני אף פעם לא אצליח לספר הכל, וגם לא לדעת. אבל כל מילה, כנה ומשתדלת להיות הכי פשוטה ויחפה. 

נמאס לי מפואטיקות זולות. 

זה כבר פחות נורא לומר, שזה קרה. נאנסתי. קורה. לא נורא. כאילו כן, אבל אתה יודע, אני כאן. 

החיים שלי כאן.

וזה קרה. זה בסדר, עוד הרבה דברים קרו ויקרו. 

זה לא הדבר הכי משמעותי שקרה. בהחלט לא. 

לפעמים בכלל נדמה לי שהדבר הכי משמעותי שקרה זה איך שאני איתך ובלעדייך.

זה הגילוי התמידי הזה כמו הים שמשקיט ובולע הגל מחליק אבנים ומסתת אלים ואלות יווניות בכספית של שקיעות וזריחות. לא תבין, אני לא מבינה, גם לא מנסה. 

רק נושמת רוח מלוחה.

וקצף מתפורר כמו שלג נמס, רגע פה ובלי סימן לא 

השנה זה תפס אותי חזק יותר מהפעמים האחרונות, האויר נהיה קשה יותר לנשימה.

הרגשתי שאני טובעת בתוך דכדוך שאינו משאיר מקום להיות, לנוע, לנשום, לראות.

מצד אחד ממוסכת מאוד ומצד שני בלי עור הכי רגיש ומכאיב.

אני לא יודעת למה ככה, רק שהחום של הקיץ נהיה לי קשה יותר והנזקקות של הגוף לנחמה פיזית זעק יותר ונותרתי ללא מענה וללא יכולת לבקש אותה לעצמי. משהו בהתכנסות פנימה הפעם היה כל כך חריף שלא יכולתי לתת לעצמי את מה שהייתי הכי צריכה. ומה שהכי הייתי צריכה הרגיש כמו הדבר שהכי יפרק אותי לרסיסים בלתי מתאחים.

וכבר חשבתי שיותר טוב, זו אשליה שנהיה יותר טוב? או שזה גלים כאלה בתדירויות משתנות שבהם לפעמים קל יותר ולפעמים קל פחות?

אני רואה איזו סדרה, ויש שם אישה שחווה סקס אלים ולמרות שלא אמרה לא, ולמרות שלא התנגדה, זה לא היה משהו שהיא הייתה מוכנה אליו, או רצתה בו, וזה עבר גבול והיא מאבדת חלק מעצמה שם, והולכת לאיבוד, היא נאנסת מבלי להאנס. זה מן אונס אפור, משהו שלא מעט קורה, שגבולות נחצים מבלי לתת עליהם את הדעת ומבלי לומר מילה. ומבלי שמישהו יתנגד. זה פשוט קורה, וזה מרעיד את התשתית העצמית. וכלום לא קרה. כאילו.

אני כל כך שמחה שזה מוצג כך, שמראים את המורכבות הזו, שמעלים אותה לפני השטח בצורה גלויה, שמתעסקים עם הסיטואציות היומיומיות הללו ללא קצוות, רק אמצע אפור.

כמה שטח אפור יש בין להגיד לא לבין להגיד כן.

***

כל פעם שאני מצליחה להגיד לא, שאני מצליחה להקשיב לעצמי ולהבין איפה אני נמצאת בתוך סיטואציה מינית לא צפויה - זה מרגש ומשמח אותי. במיוחד כשהלא שלי מתקבל נקי, ללא עלבון או פגיעה, ללא יצירת תחושת אשם אצלי. אלא פשוט נאמר ומתקבל. זה כמו פלא קטן. זה עצוב קצת שככה, ומשמח למרות.

15 שנה אחרי, ואני עדיין רוקדת בין לבין. 

בין אימה לגירוי. 

עדיין משלימה עם כל החלקים האלה בי, אלה שהיו שם לפני אלה שאולי הופיעו אחרי. ובעיקר לנסות להפסיק לספור מהנקודה הזו. אני לא בטוחה איפה הלפני ואיפה האחרי. 

הגבר הראשון שלי היה אחרייך. אני עדיין מזדיינת איתו מידי פעם. 

לפעמים הוא שוב מחבק אותי כמו הייתי ילדה שלו ואומר לי שהוא אף פעם לא יוכל להפסיק לזיין אותי. 

אני אוהבת אותו על כך ועל רבות אחרות. ועל דברים שאולי אצליח יום אחד לכתוב באמת. על איך הוא לא ויתר עד שהזין שלו היה בתוכי. איך הוא איפשר לי ללכת לאיבוד ולחזור. על היכולת שלו לראות את החוזק גם בתוך אינסוף שבירים וחולשה. ולא לותר לי לעצמי. למצוא את הדרכים להרגיע אותי גם כשאני מאבדת וטובעת. 

לפעמים אחרי שאנחנו מזדיינים אני שמה את הבושם שלך. וזה ריח כל כך שהוא רק אתה שימים אחר כך אני מרוחה בו. 

ואני מבינה כמה האחיזות שלי במציאות במקומות הקשים היא ויזואלית. כמו ווים. 

ועכשיו, יש מישהו שמבקש ממני לוותר על האחיזות האלה. ועל כל האחרות. 

ואני מרטיבה כי הלוואי ויכולתי לשחרר. ומתה מפחד שהוא רציני. 

ויודעת שאין סיכוי. 

15 שנה אחרי עוד לא לגמרי.

ואתה גדול ממני ביותר שנים מאלה. והזין שלך ימצא דרכו אל תוך הכוס שלי.

תמיד ילדה בשבילך. 

גבר לילד מתבגר משוויץ בפני גבר אחר על הבר על איך הבן שלו התחרמן עם האמא של חברו. 

הוא מספר בדקדוק רב את מהלך העיניינים שהוביל לסיטואציה בה הבן שלו התחרמן עם אישה, מילפית. 

כשהוא מפרט בגאון רב איך הבן שלו ניצל הזדמנות כשהיה איתה לבד בסלון בזמן שחברו שיחק במחשב עם חבר נוסף, כדי לתפוס לה את הציצי. 

ושהיא סטרה לו. 

"כל הכבוד, מי שלא מעז לא לא מצליח. זה טוב שהוא מנסה, חטף סטירה אבל לפחות עשה מהלך." 

סיפור לחבר'ה. 

בעוד שנה שנתיים, הוא יספר על בן הטובים שלו שמעלילים עליו שאנס מישהי עם כל החבר'ה כי אתם יודעים מי שלא מנסה, לא מעז, אין לו ביצים. אם לא ינסה איך יצליח. 

והנקודות הללו לא יתחברו לו, כי תרבות האניסה, כמה זה נורא לחבר למילה הזו תרבות, כאילו יש בה משהו תרבותי. אין. 

היא לא הגישה נגדו תלונה, היא רק העיפה לו סטירה. 

היא לא זו שסיפרה לאבא של הילד, הילד סיפר בגאווה לאביו, חלילה לא לאמא. 

והאב, במקום לשטוף אותו כמו ילד בן שנתיים או ארבע -שלא דוחפים ידיים לשקעים חשמליים, ולהכניס את פחד האלוהים בו, טפח לו על השכם וקרא לו גבר. 

אלה *חלק* מהגברים שגדלים פה, בארץ, בעולם.

זו התרבות שמחנכת לאניסה, המדרון החלקלק שהוא לא חלקלק בכלל, זה רק נדמה לכם. אם אתה יודע לחנך ילד איך להצליח להשאר בחיים, תחנך אותו גם איך לא להכנס לבית הכלא. איך לא לחרב חיים של אחרים. של אחרות. 

כשגבר מתישב לידי באוטובוס ולא חושב בכלל לסגור רגליים, והוא נוגע בי, כי לא בזין שלו להצטמצם לחלק שלו במושב, זה גורם לי לזעם בלתי נשלט. אני נושמת עמוק עמוק, ומנסה לא לעשות סצינות, כי הוא בטח לא שם לב. כי רוב הגברים לא שמים לב שהם פולשים לנו למרחב האישי, כי זה לא מפריע להם. 

וזה עוד בכלל בלי לדבר על גברים שהמושג הסכמה הוא מהם והלאה, שהטרדות מיניות זו צורת חיזור. 

וזה מרגיש כמעט כמו פתאום שנשים מתלוננות, גם את המילה הזו אני שונאת בהקשר המדובר. 

אנחנו לא מתלוננות, אלא מאשימות. תובעות, את הזכות שלהן על עצמן. יותר ויותר נשים עומדות. 

זה מרגיש כמו שטף, אבל זה לא, זה רק זרזיף.

99% מהנשים (למען הספק), חוותה הטרדה מינית או יותר. 

אני נאנסתי, אני שתקתי, אני לא התלוננתי. אני לא תבעתי. אני בחרתי אחרת. זכותי לבחור אחרת. 

זכותי להפעיל שיקול דעת כדי לומר שזה היה אונס כי לא הייתה שם הסכמה, אבל שאני נוטה לחשוב שהוא לא בטוח הבין שהוא אונס אותי, שהמגע שלו שיתק אותי, שגם הוא נבהל מעצמו שם. אולי אני רק בוחרת לראות את זה ככה. אולי. 

נתתי גם לו את הספק, ובחרתי שלא לשנוא אותו. של לחזור לעמוד בכוחות עצמי, ולא לתת לכאב ולשנאה הזו להרוס את מי שאני. זה לקח המון זמן, אני עדיין נאבקת, עדיין יש טריגרים. עדיין קורה שאין אויר. 

מתוך כל כך הרבה נשים, אחוז כל כך קטן מגיש תלונה. 

אז עשו תיקון לחוק, הנחיה 2.5, מרץ 2016, תענית אסתר (תאמינו לי, ושתי היא הגיבורה של הסיפור), הוחלט על תיקון הנחיה 2.5 כך שמי שיגישו בעתיד תלונות שווא על עבירות מין יועמדו לדין. 

נשים רבות לא מתלוננות כלל, אחוז תלונות השווא הוא מזערי, התיקון לחוק נותן עוד כוח בידיים של מי שיש לו אותו. ומספק עוד כלי איום והרתעה בפני אלו שאולי חשבו להתלונן.

תרבות שמקדשת את עצמה. 

העובדה שנשים מתלוננות פתאום יותר, מכניס בתרבות ה-"תהיה גבר" פחד אלוהים. 

כי מי שמעז, עשוי למצוא עצמו במשפט. או לפחות בחדר חקירה. 

ומי שמכניס את הזין שלו לתקע חשמלי, שישרף לו. 

כי לשנות תרבות זה תהליך שמתחיל לאט, ומתגבר, עד שהוא נהיה תופעה, נחשול.

כמו להפסיק לעשן במטוסים. 

ותמצית המוריסטית וחדה ומדוייקת של נושא התלונות משני סאטיריקנים לא קטנים

האחד, ליאור שליין - כל מה שרציתם לדעת על עבירות מין ולא העזתם להתלונן.

והשני, משנת 1989, אפרים קישון - הספורט הלאומי

http://www.aplaton.co.il/images/459-3.jpg

http://www.aplaton.co.il/images/459-5.jpg

 ויש גם גברים אחרים, נפלאים, שלפעמים אומרים וכותבים בצורה שמכווצת את הלב רק כדי להרחיב אותו. 

ויש אויר.

חשבתי שאני מכירה כבר את כולם, חשבתי שאני יודעת לזהות מראש ולהמנע או להזהיר. לפעמים אני מרגישה כמו שדה מוקשים נטוש, רובם כבר מזוהים אבל יש עוד כמה עם מנגנון חלוד. עמוק מתחת לפני השטח רק מחכים.

כל פעם שזה קורה אני מתאכזבת מעצמי, כל תחילתה של מערכת יחסים אני לא יודעת האם לספר או לא. זה כבר מאוד ישן, אבל מידי פעם זה בועט לי בבטן. במלמטה של הלב. ואין אויר שוב. ואני שוב צריכה להזכר איפה אני. מי איתי. לחזור לכאן ועכשיו. 

ולא משנה כמה אני מנסה אני טועה, טועה בלא לספר. טועה בלספר. טועה בלברוח, טועה בלהשאר מספיק רק כדי לבקש לבד. טועה כשלא יודעת איך בתוך זה להסביר. טועה כשלא יודעת לבקש ביחד. טועה כשחושבת שכבר אין מוקשים.

תמיד יהיו?

נשים חוות את העולם אחרת מגברים, לפעמים אנחנו שוכחים את זה, אנחנו נוטים לשפוט את תגובתם והתנהלותם של אנשים על פי אמות המידה הפנימיות שלנו. רוב הזמן גברים לא רואים את העולם שבו נשים חיות. אנחנו גם בטח לא חוות את העולם שבו גברים חיים. זה ככה. לא בדיוק נוגה ומאדים. אבל זה שם, הפחדים התמידיים שמלווים נשים, המבט שנזרק לאחור לוודא מי עומד מאחורי ומצדדי. והחובה המגבילה לצאת גבר.

לפעמים הקול שבראש כל כך חזק שנדמה לנו שכולם שומעים בעוד שלאף אחד אין מושג.  לא מה אנחנו חושבים ולא מה אנחנו מרגישים ובטח לא מה הם אמורים לעשות. מה אנחנו רוצים שהם יעשו. בנגיעה אחת רכה. 

ובתוך כל זה, יש מישהו שנוגע בי ככה. שנוגע בי מבפנים החוצה. שנוגע באמת. שנוגע כמו שלא ידעתי שאני צריכה שיגע בי. 

כשהוא שם יד בטוחה על עצם החזה שלי, אני מרגישה איך הכל נעמד בי במקום, ומתרווח. 

וכל הסודות שלי כולם יוצאים החוצה, כל הדברים הגדולים והקטנים כבר בחוץ. 

כשאני איתו זה מרגיש בטוח ונכון ובמקום, זה רק כשאני לא איתו שהמחשבות רצות סביב עצמן ואני שוב נבהלת ונלחצת מהמהירות שבה הכל קורה. שוב לא מבינה איך זה יכול להיות אמיתי. ואיך אני, שלא יודעת לישון עם מישהו, ישנה איתו כאילו כלום. כמו היה זה הדבר הטבעי ביותר, 

ואיך הוא יודע בדיוק מתי לתת לי להחליק מהחיבוק לשינה.

כשסיפרתי לו שנאנסתי הוא לא קטע אותי, ורק פתאום מולו בפעם הראשונה הצלחתי לתמלל קצת את זה שהשנה הזו פתאום זה יותר קרוב לפני השטח. שבלי חיבור קשה לי נורא להתקרב, שאם אני לא ממש רוצה אני לא מסוגלת להשאר, השנה כמעט לא שכבתי עם גברים. זה מוצף בי ונוח להתפרץ - לפעמים זה מרגיש לי שזה שומר עלי, אני חושבת שתחושת בטן שלי שאיבדתי אז, התחזקה מעבר למה שהיא אי פעם הייתה. 

בלילה הראשון זה התפרץ מולו, היה לי פלאשבק מלווה בסוג של בלאקאוט, לפעמים זה קורה שמשהו פתאום מקפיץ אותי ואני לא יודעת מה, אני לא זוכרת, אני לא תמיד זוכרת איפה אני ברגעים האלה. אני יודעת שזה נוטה לקרות בהתחלות, כשיש פער בין מה שאני רוצה, שאני עושה, שאני חושבת לבין הפחדים שלי. הפחדים שלי משתתקים עם הזמן ביחד. 

והוא גם מבלי להבין עצר. וחיבק אותי חזק. ולחש בי באוזן דברי רגיעה. והיד הזו על עצם החזה. והשקט שהוא עטף אותי בו.

איך אפשר בכלל להתחיל להגיד תודה.