נגיעות של אונס

"כל פעם שאת כותבת בנגע, אני דואגת" היא אומרת לי ואני חוזרת ומרגיעה שאני בסדר. 

המקום הזה כאן, הנגע הזה שינה פניו שוב ושוב אבל יש תדרים שמדברים מכאן. 

זו כבר לא ביצה טובעת, לא, זה עוד מנגנון חלק, ממה שיש בי.

אני לא ממהרת לחשוף אותו, אני לא עונדת אותו כאות הקרבה, אבל גם לא מתעלמת שיש בי.

אולי דווקא עכשיו אחרי תקופה ארוכה שהנחתי לזה, שנתתי לאבק לשקוע קצת ולנוח. אולי עכשיו פתאום אני שומעת את הבסים הנמוכים שבוקעים מבעד לשטיח היפה.

ואולי באמת כבת שש עשרה מלאת פליאה, אני לומדת ביתר שאת אותי, ולהקשיב לי מבעד להמון רעשי רקע.

את הרגישויות שלי, ואת החוטים שמניעים את נגע בי, כמו לא לגמרי לרצות. 

זה כבר לא הפחד שהוא כלשהו לא יעצור, זה יותר מעורפל, זה שלי לגמרי. וצריך לקחת על זה בעלות. 

כ

אני יוצאת בתקופה האחרונה עם גבר מקסים.

אני צוחקת איתו בקלות, ומשהו חסר. 

ומשהו בקשר איתו נוגע לי בנקודה הזו שהיא נגע. 

משהו בי מתנתק במגע איתו, נשמר אחורה או אולי פשוט לא מוצא חיבור. 

אני לא באמת יודעת מה או למה או איך. אבל משהו לא בדיוק יושב. 

אני תוקפת את המשהו הזה מכל מיני זוויות.

מאז האונס, נוח לי עוד יותר במקום שמתמלל את המיניות כהתחלה, שם אותה על השולחן ואם מגיעים למגע אז אין בדיוק מרווח של שאלה של כן ולא.

מבחינתי כלומר, לא באופן מוחלט אבל ההנחה שאשכב עם אותו הגבר הייתה די בטוחה. כי הגעתי מוכנה כבר עם הכן. 

ועם הגבר המקסים הזה אין לי את החשש שהוא לא יפסיק. 

שהלא שלי לא ישמע. או לא יובן. אני אפילו לא חוששת שלא אצליח לומר לא. 

ואני אומרת והוא עוצר. כי ככה. כי אמרתי. ולא בגלל שהוא יודע. הוא לא יודע.

הוא עוצר פשוט כי ככה. 

הוא לא מנסה לשכנע אותי שאני בעצם כן. לא דוחק בי לתת יותר. ונהנה ממה שיש. כל כך. 

לא יודעת איך הוא עושה את זה. עצוב שאני לא יודעת איך הוא עושה את זה? זה אלמנטרי שכזה שלא מרגיש אלמנטרי כל כך. 

זה מה שעצוב.

אה והוא גם לא נותן לי להתנצל. לא לא. לא רק בנוגע ללואים שלי. לא לא. כל דבר, אני מהנוטות להתנצל, גם כשאין לי על מה. אני אוהבת את זה שהוא לא נותן לי להתנצל על דברים שאין לי על מה להתנצל. 

אני תוהה אם החוסר הזה הוא בגלל שאני לא מגיעה מוכנה עם הכן. אם זה בגלל שאני לא בטוחה שאני רוצה. וזה עדיין שאריות של מנגנון עתיק של הכל או כלום. 

של שחור ולבן בשטח מאפורז. 

שגורם לי להיות איתו לגמרי ואז לצוף מעל עצמי ולא להיות. 

או שזה שאני לא באמת רוצה אותו, אבל אני בכל זאת, שמחריף אצלי את התחושה של להיות נגע? שגורם לי להתנתקיות. הדק קל.

אני מרגישה בת 16. 

קרה היום משהו, ואני לא מצליחה לגמרי לעכל אותו. או להבין. או לעשות איזשהו סדר בתחושות וברגשות ובדמעות ובמחשבות ובהכל.

אני מנסה להקשיב לבטן שלי ולעשות ככה, כדי איכשהו להיות בכל זאת בסדר. 

זה מרגיש לי שעקרו לי את הלב והבטן. וכל כך הרבה דברים מתערבבים ביחד כרגע. 

כל כך הרבה מחשבות ותחושות מנוגדים ואני לא מצליחה לתפוס אחת כדי לרגע לעצור ולהבין מה 

וזה לא שלי לספר, כדי להצליח לתמלל את זה ולהבין איכשהו ואולי לעשות טיפה סדר אני צריכה לדבר עם מישהו שלא מכיר את החיים שלי מסביב. 

כדי לספר ולנסות לפרק את התחושות האלה אצלי אני צריכה לחשוף מישהו אחר, ואני לא יכולה לעשות את זה.

אני לא מצליחה לנשום.

https://www.youtube.com/watch?v=DM9TF4IMjIo

אולי זה הבדלים בין הדורות.

אני חושבת שצריך להוציא דברים

היא חושבת שכביסה מלוכלכת מכבסים בבית

בחושך

לטאטא מתחת לשטיח

לשתוק. סולידריות שבשתיקה.

אני דווקא מוצאת שגם בלי לחשוב חזור ושוב על תמלולן של דעותיי ועמדותיי ומבלי לתת עליהן את הדעת הן שם.

ולא רק שהן שם, אני גם מוציאה אותן.

*

זה יום הגיוס שלי, לפני כמה ימים,יותר או פחות משבוע, הוא אנס אותי.

אני שותקת.

*

אני חושבת שאנשים צריכים להביע את דעתם, אני חושבת שזה הזמן.

אני לא חושבת שצריך לחכות. בפיד שלי אנשים משווים את ישראל של 2014 לגרמניה הנאצית.

לא יהודים וערבים. לא ישראלים ופלסטינאים. ימין ושמאל. שמאל ימין. הולכים הולכים החיילים בדרך.

אני חושבת שחשוב להביע דעה, גם אם זה מנוגד, גם אם זה מחזק.

הקול הזה חשוב. הקולות האלה.

אני לא מדברת על הקיצוניים, אני מדברת על קולו השפוי של הרוב. קולותיהם על גווניהם של הרוב לימין ולשמאל.

אלה שלא מתלהמים, אלה שיש להם דרך ארץ. ורצון לומר, לא אשקוט.

אני כבר הרבה זמן מרגישה שזה ההמנון של מדינת- אין לי ארץ אחרת -ישראל

אחר כך יכול להיות מאוחר מידי.

כי אם לא נשקוט, אולי גם הם, הקולות השפויים מהצד השני גם לא ישקטו.

ואולי מתישהו יקשיבו גם.

כי מותר, וראוי, וחשוב ואפילו נחוץ. לא לשתוק.

לא להיות האישה היפה, והשותקת.

לאהוב את המדינה הזו ולחשוב קצת אחרת.

ולדבר קצת אחרת.

לאהוב את עצמי, גם כשאני קצת אחרת.

וגם כשאני בכלל

*

ואני מסתבר דעתנית לא קטנה בכלל.

כמעט ולא הרגשתי שהגיע יולי, כמעט ולא הרגשתי שזה כאן.

אבל אי אפשר להתחמק מזה יש איזו עצבות גלובלית בי.

אולי זה החודש ואולי זה פשוט הזמן שנותן לדברים קצת לשקוע ולנוח ולהתאבל, הייתה שנה מלאה דברים קשים.

מלאה בדברים שלוקחים את האונס שלי בכיס הקטן. פורפורציות.

נוראיות אבל פורפורציות.

ואתה רואה איך הפורפורציות האלו משנות את מי שהן שלו ואת מי שמסביב.

אבל יולי שוב כאן, ויש כמה חורים בסכר, זה לא כואב אני אומרת לעצמי.

וזה כבר לא מפתיע אותי שאני בסדר. ואני אפילו לא חרדה מהתחושות העצבוביות הללו שמגיעות תמיד יחד עם החודש הזה.

הן אפילו מנחמות מעט נותנות לי להיות, חלק מהמחזוריות שלי כנראה. אני לא מנסה להאבק בזה או להתעלם מזה או להניח לזה אני פשוט אני כבר. יולי שוב לוקח אותי בהפתעה.

היה לי עכשיו פלאש קצר עם בחור, גבר, איש, אני לא בטוחה שהוא הבין. והאמת לא בטוחה שזה משנה.

אבל אחרי רגע או שניים של לנשום הצלחתי להגיד לא. ועוד הפעם לא. ושוב הפעם לא.

ולנשום עמוק ולהשתרש חזרה בהיום ולראות אותו. באמת. ולהצליח להגיד לא.

עד שהוא הבין שאני באמת מתכוונת ללא. שמה שהוא עושה ספציפית אני לא יכולה לקבל.

והעולם לא קרס, והכל היה בסדר. וחיוך. ולמצוא מה כן. ובלי צורך להסביר ביותר מידי מילים.

בלי להסביר בכלל.

כי הלא שלי מספיק. וברור. ומובן.

אפילו הלא החלקי שלי.

כשאמרתי לו תודה אחרי שגמרתי אני לא בטוחה שהוא או אני ידענו שגם על זה אני אומרת לו תודה.

על הלא

*

קשור ולא קשור וקשור בכל זאת, עם סגול.

http://www.youtube.com/watch?v=z18kg5S6xgk

http://www.youtube.com/watch?v=MXyGEw8lHG8

אחד הקשים, החודש הזה. אבל אני שוב מתחילה טיפה לנשום.
והשיר הזה מרגיש נורא ומתאים.

התחלתי לדבר טיפה יותר. התחלתי לקרוא לילד בשמו.
לעשות התקפי בכי לחברים שפתאום מגלים פיסה מעברי שלא מתישבת.

הם בוכים ואני מחייכת. משהו בפרץ האמוציות הזה מביך אותי, כאילו לא נדרש. אני בסדר. היסטוריה עתיקה. אני בסדר והכל. זה לא שאנסו אותי אתמול. האבק כבר נחת והשיירה כבר עברה ואפילו הכלבים פסקו מנביחתם.

אבל דברים נערמים, יותר מידי והעור שלי איננו או חרוך כולו והכל נכנס פנימה ועוד ועוד.
ובדידות, זה כנראה מסתכם בזה שאני חווה בדידות כמעט מוחלטת בתוכי.
גם, כי אני לא מדברת.

גם כי אני ממדרת, אנשים זוכים רק לפיסה ממני, מעטים מקבלים את כולי.
אני אלופה בלמדר, בלחלק את עצמי לחתיכות לעיסות, בלנתב את השיחה והדיבור. בלומר רק עד לאן שנוח לי. ועד לאן שאני מחליטה. וכל זה מבלי שישימו לב. וכל זה תוך כדי שהצד השני נפעם מעד כמה אני חושפת או בוטחת, כשהאמת מורכבת יותר מהפאה האחת הזו. גיליתי שאנשים רואים מה שהם רוצים, ולא תמיד מסתכלים על כל מה שנופל ברווחים ולא נאמר. בשתיקות הקטנות המגידות הללו, הם לא רואים אותם. ואני, אני יודעת להחביא את המלשנים הקטנים הללו ולהסוות. יותר מידי טוב כנראה.

מעטים וספורים האנשים שזכיתי לתת להם אותי, להראות להם אותי, להשאר חסרת אונים מול הראיה הנקיה שלהם ולהגיב אליה בבטחון וחסרת יכולת להעלים.

יותר מהכתיבה שלי, זה הדיבור המעורטל הזה שלא משאיר שום דבר מאחור, שלא מסליק מאומה. שבמן חדווה מגלה ופותח גם את הכאב החוצה וגם את האושר. יותר מהכל זה הדיבור הזה שמאפשר לי כל פעם לנשום עמוק ולהיות.

וזה, זה חסר לי, וכואב, ומשאיר אותי יותר מאי פעם חרוכה עם הכאב והשדים האישיים שלי.

וכשהכל מצטבר ודבר קורה על דבר. נפרע בי איזה שבר עמוק ואני מוצאת את עצמי בוכה ללא הפסק
ללא הפסק זה לא עסק.. קצת יותר מ 14 שעות של בכי עמוק ומטלטל שלא משאיר לי לא נשימה ולא ראיה. בכי מכוער כזה שמטלטל את כל הגוף ומפרק אותי לריצפה כדור עלוב של כאב אינסופי של לב שנשבר בתוך עצמו שוב ושוב ושוב ובוכה ובוכה. עם הנזלת והאף הגדוש והעיניים הצורבות והחזה שעולה ויורד במעמס ורועד כמו גוזל שאמא עזבה אותו. אני בוכה מעומקם של כל הדברים בי שנשארו מאחור. ומהבידוד שיצרתי בי. כשאני מדברת על האונס שלי, אני מדברת גם על כל ההפרדות שיצרתי.

ועל השתיקות ששתקתי בין דיבור חלקי לאחר.

אבל בעיקר רציתי להגיד תודה. לאלו שהכריחו אותי להראות להם יותר מחתיכה אחת.
ולמעטים שהצליחו לקרוא אותי מי עכשיו ומי בעבר, אני יודעת שזה לא היה קל. המדור הזה הוא למיטיבי לכת.

אגוז ושברי קליפות. ושתיקות ואמת.

http://www.youtube.com/watch?v=B_GaogTjX8c

יולי שוב כאן, הנשימה שלי שוב קצרה. העצב חולף בי ועובר שוב מתפתל דרך החרכים הקטנים שבי. לפעמים זה מרגיש כמו כבילה שכזו. מקיפה ומתבלגנת בעצמה. תכריכים של עצב. כמו אבל, אולי אני עדיין מתאבלת על הדברים שאני לא בטוחה בכלל שיש להם שם או צורה.

הדבר הכי מוחשי הוא העצב שלרגעים אני מצליחה לתפוס ביד אחת וללטף באחרת.
השינה שאני שוקעת אליה בכל רגע פנוי היא הדבר המוחשי השני, מוזר ששינה היא כל כך מוחשית.
החלומות שלי יותר מציאותיים מהעירות שלי, ואני לא רוצה להתעורר, אני רוצה לגלות מה עוד יש שם, מעבר לעוד צעד.

הכל בסדר, אני חיה כל רגע בלי להרגיש את הכובד הזה. אני כבר לא מרגישה חלקיקים של מי שאני.
אבל איכשהו החום המחניק הזה, יולי מגיע ומתישב ריחיים על צווארי ואני נושאת שוב את אות הקלון.
זה בעיקר תחושה חמצמצה שסוגרת סביב כלוב הצלעות שלי והלב דופק אחרת, הנשימות הן אחרות.
והלב נשבר בי שוב. ושוב.

אני חולמת עליך הרבה, אני חולמת על הגברים של חיי אם אפשר לקרוא להם ככה. אלו שנכנסו לי לתוך הלב ומאז הם גרים שם. זה בכלל לא משנה כמה זמן עובר. אין הרבה אנשים שיודעים לאהוב, ואף פעם לא להפסיק. אנשים שוכחים שאהבה היא מושג בלתי מושג, היא לא מוגדרת והיא פריכה ונמרחת. משתנה בלי הרף. ואנשים מעבירים מהגדרה להגדרה מתיבה לתיבה. אני נושאת אותם בתוך הלב, בלי שום רצון להעביר הלאה. אני ממשיכה לאהוב אותם כאילו כלום. הבסיס של האהבה והעוצמה שלה לא משתנה. איך? אולי כי אני תמיד אוהבת את מי שהם. ומי שהם לא באמת משתנה.

אולי זה זה, אולי, גם אני לא באמת משתנה. לא בבסיס. ואין באמת על מה להתאבל. כי זה לא משנה. חלקים שלי פזורים אצלך בלב עמוק. אני יודעת את זה. המטפלת שלי רוצה שאני אקח אותם בחזרה ממך ואני לא רוצה. טוב לי שהם שם. אני לא רוצה אותם בחזרה. אני לא רוצה להחזיר את שלך. שם הם אמורים להיות אני אומרת לה והיא מסרבת להסכים איתי. את כל החלקים שלי שהתפזרו אני אוספת. אספתי. זה רק שאני לא מסוגלת להוציא אותך מתוך הלב שלי, זה רק שאנחנו לא מצליחים לנתק מגע ותמיד חוזרים.

בלילה כמו זה הייתי רוצה שתחזור שוב בפראות לתוך חיי ותקח אותם. תאחוז בי היטב ותלחץ כדי שארגיש את האחיזה הזו שלך. את החיוך שלך. ואת החלקים שבנו בוערים מהקרבה. אולי אני כבר לא מתאבלת על הילדה שהייתי שנאנסה. אולי זה רק מהדהד לי את כל החלקים שלי. ויולד בי געגוע עמוק ללב שלך. לאהבה הזו שלא נגמרת ולא דועכת. רק מחפשת ומשתנה ומתחמקת מאחיזה ברורה.


אני לא באמת יודעת, זה מתפתל בי ומכאיב על הצלעות. עוטף את הלב שמרגיש שביר מאי פעם. ואני שוב בקושי נושמת. ועצובה להפליא. ואני תרה אחרי סיבות. ואין. זה רק שיולי שוב כאן. תמיד זה ככה. נקודת ציון שכזו.

אני הולכת ברחובות העיר, ואני מרגישה בטוחה.
אני רוצה כמעט להתנצל על זה לרגע ולהגיד כאילו בסך הכל התכוונתי שאני לא מתה מפחד לצאת לרחוב.

אבל האמת היא שאני מהלכת ברחוב בתחושת ביטחון שקטה כזו.
חברות שלי מפחדות לצאת בלילה, ללכת לבד ברחוב ראשי ומואר.
ואני מלווה אותן הלוך ושוב.

שמתם לב שכל אתרי הקניה החברתית פתאום התחילו לצאת במבצעים של גז מדמיע? תרסיס פלפל? סכין נשלפת?
הומור שחור מזמן לא חגג ככה במיינסטרים.

אני לא חושבת שיש יותר מקרי אונס פתאום, הם פשוט יותר בכותרות. ואני חושבת שאקטים רנדומלים מתרחשים כל הזמן בכל מקום כי ככה זה. אז אני לא מפחדת ללכת ברחוב יותר ממה שפחדתי קודם. ואני עדיין שומרת על אותם אמצעי זהירות ושכל ישר. אבל האמת היא שמזמן לא הרגשתי יותר בטוחה.


אז כשהוא שוכח משהו באוטו ומבקש ממני באחת ורבע לשתיים בלילה ללכת לחניון התת קרקעי מתחת למרכז המסחרי הקרוב לבית אני בועטת בו בחינניות על הספה ואומרת , "לא".

"מה את מפחדת???" הוא מקניט אותי
"כן!"

אנחנו צוחקים והוא משיב, "את יודעת מה אני אבוא איתך, נלך ביחד".

"לא. כאילו שזה שתבוא איתי יעצור מישהו מלאנוס לי את הצורה."
"בטח שכן, אני אגן עלייך מה נראה לך".
"נראה לי שאחרי שיאנסו אותי יאנסו גם אותך..תגן עלי".
"לא נו באמת, אל תראי אותי ככה".
אני צוחקת ובועטת בו שוב בעיטות קטנות של גוף שמפרכס בלי נשימה כבר מרוב צחוק.
הוא שותק ואני שואלת אותו בבכי כבר, אם הוא מפחד?
הוא בתורו נעלב ומודיע לי שלא מקובל עליו הזלזול הזה בגבריות שלו.
אני מתעשת מהר, באמת , בסך הכל אין לי כוונה לזלזל בגבריות שלו.
חלילה..
בטח שלא אם אני רוצה שהוא עוד ידפוק לי את הצורה הלילה, אולי אפילו יאנוס אותי קצת..
אז אני מלטפת לו את האגו עם הכף רגל ואומרת לו שמה פתאום מזלזלת
זה הרי ח"ח כאן בסכ"ה, שאני סומכת עליו ככה ללכת לבד בלי לווי לחניון! ושאני בטוחה שלא יאנסו אותו.
מה לא ככה?


ברור שהוא הלך לבד.
וברור שהוא קרע לי את הצורה אחרי


בבוקר כשאני קמה אני רואה עוד מודעה לגז מדמיע, יפה כזה, ורוד עם לבבות אדומים אני מיד מזמינה לו אחד.
מה לא מגיע לו ליווי צמוד?

בכלל, למה אין מודעות לשוקר חשמלי..

לפני שבועיים הסדרה שאני רואה נגמרה בזה שמישהו תוקף את אחת הדמויות, זה תפס אותי בטלטלה גמורה בדיוק כמו שהכותבים תכננו. ידעתי שזה יגמר ככה, באונס אבל לא תארתי לעצמי כמה ברוטלי.

עכשיו זה כבר שני פרקים אחרי, והיא עדיין שותקת. אף אחד לא יודע, היא לא התלוננה הסתירה עדויות ולא מוכנה שיקראו לה קורבן. והיא אומרת הוא תקף אותי ושדד אותי, הוא לא לקח ממני שום דבר מעבר לארנק שלי. והיא ברורה. היא ברורה כל כך.

ורואים עליה את כל הקושי, ואולי זו אחת הפעמים שבהם אונס על המרקע מוצג עם כל השבירות והלכלוך והאשמה והקומפלקסיות הזו. בלי אף סצנת מקלחת* שחוקה עד דק. אני מצליחה לראות את זה בלי לברוח עמוק לתוך עצמי, או מהסדרה.

אבל אני גם שתקתי, וכששואלים אותי למה; אין לי באמת סיבה טובה חוץ משככה זה.
זה היה מה שיכולתי להתמודד איתו, וזה היה הרצון שלי לעשות שזה לא קרה. וככה אם לא עושים מזה סיפור גדול אז זה לא סיפור. יש אשמה ולכלוך ותחושת שבירה ותלישות כזו ואת רק רוצה להמשיך עם החיים. לקחת ספוגית פלא כזו ולקרצף את ה"ארוע" הזה החוצה מהחיים שלך. לעשות אותו זניח, רק שזה לא עובד ככה. המציאות היא כזו שלוקחת את הזמן שלה ודברים כאלה לא נעלמים פתאום.

אבל עכשיו, זה כבר לא כואב לי. עכשיו אפשר לחשוב על מה שהיה ולדבר על הדברים בצורה יותר מאפשרת. זה עדיין צובט לי את הנשימה לראות את זה על המרקע, לקרוא את זה בספר אבל זה רק לרגע ועובר. כמו אומר לי, זוכרת?

ואני משיבה בהנהון מבין "זוכרת"
וכי כיצד ניתן לשכוח?


אבל אפשר גם לצחוק על זה במילותיו האלמותיות של ג'ורג' קרלין: דמיינו את פורקי פיג אונס את אלמר פאד!



ועוד בונוס:

* מה שמזכיר לי את זה - שכולל גם בדס"מ - הומור אנשים, הומור :))


אני צוחקת הרבה.

יולי עובר בחום גדול, הימים משתרכים ונוזלים בהתמהמהות אחד לתוך השני.
אני יודעת שזה יולי, אני יודעת ואני לא מוצאת שום מילים שרוצות לצאת ממני החוצה.
יש הרבה דברים אחרים בחודש הזה, ימי הולדת של חברים טובים למשל.

אני צריכה להזכיר לעצמי שזה התשע החודש. שזה תשע שנים מאז ה-אונס.
אבל האמת שזה מרגיש כמו אירוע זניח בעבר. ואני תוהה למה אני מתעקשת להזכיר את זה לעצמי. השנה אני כמו מוודאה שאיני שוכחת.

הייתה שנה, מאתגרת. אבל זה לא סיכום שנה. זה רק ציון קטן של 9.
זה הכל.

ואולי זה כמו אחוזים של החיים שלי שחזרו אליי. שהחזרתי לעצמי את היכולת לחיות.
90% זה קרוב לשלם. עוד שנה זה בטח לא יהיה אפילו משהו לזכור.

היה, עשה בי מה שעשה, זמן, הרבה זמן. ועכשיו אני אחרת כמו כל דבר, אבל כבר לא פצועה או מדממת. כבר לא פגומה. אני אני. לגמרי.

וזה, זה עוד משהו שקרה. עוד התמודדות.

יולי, חוץ מהחום. לא כזה נורא.