יולי עובר בחום גדול, הימים משתרכים ונוזלים בהתמהמהות אחד לתוך השני.
אני יודעת שזה יולי, אני יודעת ואני לא מוצאת שום מילים שרוצות לצאת ממני החוצה.
יש הרבה דברים אחרים בחודש הזה, ימי הולדת של חברים טובים למשל.
אני צריכה להזכיר לעצמי שזה התשע החודש. שזה תשע שנים מאז ה-אונס.
אבל האמת שזה מרגיש כמו אירוע זניח בעבר. ואני תוהה למה אני מתעקשת להזכיר את זה לעצמי. השנה אני כמו מוודאה שאיני שוכחת.
הייתה שנה, מאתגרת. אבל זה לא סיכום שנה. זה רק ציון קטן של 9.
זה הכל.
ואולי זה כמו אחוזים של החיים שלי שחזרו אליי. שהחזרתי לעצמי את היכולת לחיות.
90% זה קרוב לשלם. עוד שנה זה בטח לא יהיה אפילו משהו לזכור.
היה, עשה בי מה שעשה, זמן, הרבה זמן. ועכשיו אני אחרת כמו כל דבר, אבל כבר לא פצועה או מדממת. כבר לא פגומה. אני אני. לגמרי.
וזה, זה עוד משהו שקרה. עוד התמודדות.
יולי, חוץ מהחום. לא כזה נורא.
לפני 14 שנים. 17 ביולי 2010 בשעה 5:53
