שוב פעם קיץ, רק שהפעם יולי לא מתגנב אליי בהפתעה, אני יודעת עוד לפני שהוא מגיע - שמספר שמונה בפתח. שמונה שנים מאז האונס. השנה אני מודעת ולא מרגישה שום שינוי, שום תחושת מעוקה בקצה הגרון שום לחץ או עצב שמטפטף בי.
לפעמים בחודש הזה אני מודעת יותר לניואנסים בתוך החיים שלי, כמו מסמנים קטנים של התקדמות. אבל הפעם זה לא ככה, זה קורה במקרה וזה משהו שהבשיל לאורך זמן. השנה כולה היא סימון גבולות.
ואני גאה בי, גאה בי על היכולת לומר עד כאן ולעשות כל מה שצריך כדי להבהיר לצד השני - עד כאן. זה הגבול שלי ואני לא זזה מילימטר, זה אתה שצריך לזוז.
זה מתחיל מלחזור לקו הגבול שלי ולהגדיר אותו מחדש אחרי תקופה ארוכה שבחרתי להתעלם ולהמנע מעימותים. וזה ממשיך בלהבין שזה הגבול שלי ולהבהיר לצד השני שהוא לא בסדר. וממשיך גם בלתחזק את קו הגבול ולא לאפשר הסתננויות, לא לאפשר התעיות או משיכה לכיוונים לא רלוונטים.
וזה בכל החיים שלי וזה מהפתאומי ועד היומיום
כל מיני גבולות, הרבה מהם וכל כך הרבה חופש.
וטוב לי, בחיי שטוב לי 😄
ואני גאה בי.
לפני 15 שנים. 25 ביולי 2009 בשעה 16:32
