נגיעות של אונס

עבר דיי הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי.
אני לא בטוחה כמה עוד נגע נשארה בי.

אבל היום שמעתי שיר, בדרך והוא הכניס בי המון כוח. כאב. וגם,
רוח.

לא פעם ראשונה שאני שומעת אותו, אבל נדמה שכן.

לא התכוונתי לכתוב כאן.
יש בי שורות ששייכות לכאן, ואות אחר פסיק וניקוד מתאספות להבנות
שכשיגיע זמנן, ימצאו לכאן. בדרכן.


יש מישהי, יקרה.
אני יודעת שאת קוראת כאן.
עוד הרבה לפני שהכרנו
והרבה לפני שהבנו מי אנחנו באמת מתחת לשלל הניקים הכפולים.

מותר לך, אין ספק שמותר לך.
ואת יכולה להרשות לעצמך לכאוב ולהפריש ולהתפלש ולהתנער ולראות את עצמך כך או אחרת.
אני רואה אותך, באמת. מבעד להכל.
תאבקי, תנגבי את הרפש מהעיניים, את המראות המעוותות תתלשי.
ורק תסתכלי, לעולם יותר עוד.

את נקיה.
ואת לא אשמה.
את ראויה לאהבה.
ואינטימיות.
וחיבוק וליטוף.

והכי, את ראויה לעצמך.

תמיד היינו טובות בלהגיד אחת לשניה את מה שבעצם אנחנו לא מצליחות להגיד,
לעצמנו.
אני אומרת לך.
ואני כבר אפילו אומרת לעצמי.

ואת, את תגידי לעצמך גם.
ואת גם תאמיני.

בסוף, יהיה טוב.


vOE0hO2J0aA