לפני שבועיים הסדרה שאני רואה נגמרה בזה שמישהו תוקף את אחת הדמויות, זה תפס אותי בטלטלה גמורה בדיוק כמו שהכותבים תכננו. ידעתי שזה יגמר ככה, באונס אבל לא תארתי לעצמי כמה ברוטלי.
עכשיו זה כבר שני פרקים אחרי, והיא עדיין שותקת. אף אחד לא יודע, היא לא התלוננה הסתירה עדויות ולא מוכנה שיקראו לה קורבן. והיא אומרת הוא תקף אותי ושדד אותי, הוא לא לקח ממני שום דבר מעבר לארנק שלי. והיא ברורה. היא ברורה כל כך.
ורואים עליה את כל הקושי, ואולי זו אחת הפעמים שבהם אונס על המרקע מוצג עם כל השבירות והלכלוך והאשמה והקומפלקסיות הזו. בלי אף סצנת מקלחת* שחוקה עד דק. אני מצליחה לראות את זה בלי לברוח עמוק לתוך עצמי, או מהסדרה.
אבל אני גם שתקתי, וכששואלים אותי למה; אין לי באמת סיבה טובה חוץ משככה זה.
זה היה מה שיכולתי להתמודד איתו, וזה היה הרצון שלי לעשות שזה לא קרה. וככה אם לא עושים מזה סיפור גדול אז זה לא סיפור. יש אשמה ולכלוך ותחושת שבירה ותלישות כזו ואת רק רוצה להמשיך עם החיים. לקחת ספוגית פלא כזו ולקרצף את ה"ארוע" הזה החוצה מהחיים שלך. לעשות אותו זניח, רק שזה לא עובד ככה. המציאות היא כזו שלוקחת את הזמן שלה ודברים כאלה לא נעלמים פתאום.
אבל עכשיו, זה כבר לא כואב לי. עכשיו אפשר לחשוב על מה שהיה ולדבר על הדברים בצורה יותר מאפשרת. זה עדיין צובט לי את הנשימה לראות את זה על המרקע, לקרוא את זה בספר אבל זה רק לרגע ועובר. כמו אומר לי, זוכרת?
ואני משיבה בהנהון מבין "זוכרת"
וכי כיצד ניתן לשכוח?
אבל אפשר גם לצחוק על זה במילותיו האלמותיות של ג'ורג' קרלין: דמיינו את פורקי פיג אונס את אלמר פאד!
ועוד בונוס:
* מה שמזכיר לי את זה - שכולל גם בדס"מ - הומור אנשים, הומור :))
אני צוחקת הרבה.
לפני 14 שנים. 12 בנובמבר 2010 בשעה 11:01
