לפני 12 שנים. 18 ביולי 2012 בשעה 23:00
אחד הקשים, החודש הזה. אבל אני שוב מתחילה טיפה לנשום.
והשיר הזה מרגיש נורא ומתאים.
התחלתי לדבר טיפה יותר. התחלתי לקרוא לילד בשמו.
לעשות התקפי בכי לחברים שפתאום מגלים פיסה מעברי שלא מתישבת.
הם בוכים ואני מחייכת. משהו בפרץ האמוציות הזה מביך אותי, כאילו לא נדרש. אני בסדר. היסטוריה עתיקה. אני בסדר והכל. זה לא שאנסו אותי אתמול. האבק כבר נחת והשיירה כבר עברה ואפילו הכלבים פסקו מנביחתם.
אבל דברים נערמים, יותר מידי והעור שלי איננו או חרוך כולו והכל נכנס פנימה ועוד ועוד.
ובדידות, זה כנראה מסתכם בזה שאני חווה בדידות כמעט מוחלטת בתוכי.
גם, כי אני לא מדברת.
גם כי אני ממדרת, אנשים זוכים רק לפיסה ממני, מעטים מקבלים את כולי.
אני אלופה בלמדר, בלחלק את עצמי לחתיכות לעיסות, בלנתב את השיחה והדיבור. בלומר רק עד לאן שנוח לי. ועד לאן שאני מחליטה. וכל זה מבלי שישימו לב. וכל זה תוך כדי שהצד השני נפעם מעד כמה אני חושפת או בוטחת, כשהאמת מורכבת יותר מהפאה האחת הזו. גיליתי שאנשים רואים מה שהם רוצים, ולא תמיד מסתכלים על כל מה שנופל ברווחים ולא נאמר. בשתיקות הקטנות המגידות הללו, הם לא רואים אותם. ואני, אני יודעת להחביא את המלשנים הקטנים הללו ולהסוות. יותר מידי טוב כנראה.
מעטים וספורים האנשים שזכיתי לתת להם אותי, להראות להם אותי, להשאר חסרת אונים מול הראיה הנקיה שלהם ולהגיב אליה בבטחון וחסרת יכולת להעלים.
יותר מהכתיבה שלי, זה הדיבור המעורטל הזה שלא משאיר שום דבר מאחור, שלא מסליק מאומה. שבמן חדווה מגלה ופותח גם את הכאב החוצה וגם את האושר. יותר מהכל זה הדיבור הזה שמאפשר לי כל פעם לנשום עמוק ולהיות.
וזה, זה חסר לי, וכואב, ומשאיר אותי יותר מאי פעם חרוכה עם הכאב והשדים האישיים שלי.
וכשהכל מצטבר ודבר קורה על דבר. נפרע בי איזה שבר עמוק ואני מוצאת את עצמי בוכה ללא הפסק
ללא הפסק זה לא עסק.. קצת יותר מ 14 שעות של בכי עמוק ומטלטל שלא משאיר לי לא נשימה ולא ראיה. בכי מכוער כזה שמטלטל את כל הגוף ומפרק אותי לריצפה כדור עלוב של כאב אינסופי של לב שנשבר בתוך עצמו שוב ושוב ושוב ובוכה ובוכה. עם הנזלת והאף הגדוש והעיניים הצורבות והחזה שעולה ויורד במעמס ורועד כמו גוזל שאמא עזבה אותו. אני בוכה מעומקם של כל הדברים בי שנשארו מאחור. ומהבידוד שיצרתי בי. כשאני מדברת על האונס שלי, אני מדברת גם על כל ההפרדות שיצרתי.
ועל השתיקות ששתקתי בין דיבור חלקי לאחר.
אבל בעיקר רציתי להגיד תודה. לאלו שהכריחו אותי להראות להם יותר מחתיכה אחת.
ולמעטים שהצליחו לקרוא אותי מי עכשיו ומי בעבר, אני יודעת שזה לא היה קל. המדור הזה הוא למיטיבי לכת.
אגוז ושברי קליפות. ושתיקות ואמת.
