נגיעות של אונס

יולי שוב כאן, הנשימה שלי שוב קצרה. העצב חולף בי ועובר שוב מתפתל דרך החרכים הקטנים שבי. לפעמים זה מרגיש כמו כבילה שכזו. מקיפה ומתבלגנת בעצמה. תכריכים של עצב. כמו אבל, אולי אני עדיין מתאבלת על הדברים שאני לא בטוחה בכלל שיש להם שם או צורה.

הדבר הכי מוחשי הוא העצב שלרגעים אני מצליחה לתפוס ביד אחת וללטף באחרת.
השינה שאני שוקעת אליה בכל רגע פנוי היא הדבר המוחשי השני, מוזר ששינה היא כל כך מוחשית.
החלומות שלי יותר מציאותיים מהעירות שלי, ואני לא רוצה להתעורר, אני רוצה לגלות מה עוד יש שם, מעבר לעוד צעד.

הכל בסדר, אני חיה כל רגע בלי להרגיש את הכובד הזה. אני כבר לא מרגישה חלקיקים של מי שאני.
אבל איכשהו החום המחניק הזה, יולי מגיע ומתישב ריחיים על צווארי ואני נושאת שוב את אות הקלון.
זה בעיקר תחושה חמצמצה שסוגרת סביב כלוב הצלעות שלי והלב דופק אחרת, הנשימות הן אחרות.
והלב נשבר בי שוב. ושוב.

אני חולמת עליך הרבה, אני חולמת על הגברים של חיי אם אפשר לקרוא להם ככה. אלו שנכנסו לי לתוך הלב ומאז הם גרים שם. זה בכלל לא משנה כמה זמן עובר. אין הרבה אנשים שיודעים לאהוב, ואף פעם לא להפסיק. אנשים שוכחים שאהבה היא מושג בלתי מושג, היא לא מוגדרת והיא פריכה ונמרחת. משתנה בלי הרף. ואנשים מעבירים מהגדרה להגדרה מתיבה לתיבה. אני נושאת אותם בתוך הלב, בלי שום רצון להעביר הלאה. אני ממשיכה לאהוב אותם כאילו כלום. הבסיס של האהבה והעוצמה שלה לא משתנה. איך? אולי כי אני תמיד אוהבת את מי שהם. ומי שהם לא באמת משתנה.

אולי זה זה, אולי, גם אני לא באמת משתנה. לא בבסיס. ואין באמת על מה להתאבל. כי זה לא משנה. חלקים שלי פזורים אצלך בלב עמוק. אני יודעת את זה. המטפלת שלי רוצה שאני אקח אותם בחזרה ממך ואני לא רוצה. טוב לי שהם שם. אני לא רוצה אותם בחזרה. אני לא רוצה להחזיר את שלך. שם הם אמורים להיות אני אומרת לה והיא מסרבת להסכים איתי. את כל החלקים שלי שהתפזרו אני אוספת. אספתי. זה רק שאני לא מסוגלת להוציא אותך מתוך הלב שלי, זה רק שאנחנו לא מצליחים לנתק מגע ותמיד חוזרים.

בלילה כמו זה הייתי רוצה שתחזור שוב בפראות לתוך חיי ותקח אותם. תאחוז בי היטב ותלחץ כדי שארגיש את האחיזה הזו שלך. את החיוך שלך. ואת החלקים שבנו בוערים מהקרבה. אולי אני כבר לא מתאבלת על הילדה שהייתי שנאנסה. אולי זה רק מהדהד לי את כל החלקים שלי. ויולד בי געגוע עמוק ללב שלך. לאהבה הזו שלא נגמרת ולא דועכת. רק מחפשת ומשתנה ומתחמקת מאחיזה ברורה.


אני לא באמת יודעת, זה מתפתל בי ומכאיב על הצלעות. עוטף את הלב שמרגיש שביר מאי פעם. ואני שוב בקושי נושמת. ועצובה להפליא. ואני תרה אחרי סיבות. ואין. זה רק שיולי שוב כאן. תמיד זה ככה. נקודת ציון שכזו.