נגיעות של אונס

כמעט ולא הרגשתי שהגיע יולי, כמעט ולא הרגשתי שזה כאן.

אבל אי אפשר להתחמק מזה יש איזו עצבות גלובלית בי.

אולי זה החודש ואולי זה פשוט הזמן שנותן לדברים קצת לשקוע ולנוח ולהתאבל, הייתה שנה מלאה דברים קשים.

מלאה בדברים שלוקחים את האונס שלי בכיס הקטן. פורפורציות.

נוראיות אבל פורפורציות.

ואתה רואה איך הפורפורציות האלו משנות את מי שהן שלו ואת מי שמסביב.

אבל יולי שוב כאן, ויש כמה חורים בסכר, זה לא כואב אני אומרת לעצמי.

וזה כבר לא מפתיע אותי שאני בסדר. ואני אפילו לא חרדה מהתחושות העצבוביות הללו שמגיעות תמיד יחד עם החודש הזה.

הן אפילו מנחמות מעט נותנות לי להיות, חלק מהמחזוריות שלי כנראה. אני לא מנסה להאבק בזה או להתעלם מזה או להניח לזה אני פשוט אני כבר. יולי שוב לוקח אותי בהפתעה.

היה לי עכשיו פלאש קצר עם בחור, גבר, איש, אני לא בטוחה שהוא הבין. והאמת לא בטוחה שזה משנה.

אבל אחרי רגע או שניים של לנשום הצלחתי להגיד לא. ועוד הפעם לא. ושוב הפעם לא.

ולנשום עמוק ולהשתרש חזרה בהיום ולראות אותו. באמת. ולהצליח להגיד לא.

עד שהוא הבין שאני באמת מתכוונת ללא. שמה שהוא עושה ספציפית אני לא יכולה לקבל.

והעולם לא קרס, והכל היה בסדר. וחיוך. ולמצוא מה כן. ובלי צורך להסביר ביותר מידי מילים.

בלי להסביר בכלל.

כי הלא שלי מספיק. וברור. ומובן.

אפילו הלא החלקי שלי.

כשאמרתי לו תודה אחרי שגמרתי אני לא בטוחה שהוא או אני ידענו שגם על זה אני אומרת לו תודה.

על הלא

*

קשור ולא קשור וקשור בכל זאת, עם סגול.

http://www.youtube.com/watch?v=z18kg5S6xgk