אולי זה הבדלים בין הדורות.
אני חושבת שצריך להוציא דברים
היא חושבת שכביסה מלוכלכת מכבסים בבית
בחושך
לטאטא מתחת לשטיח
לשתוק. סולידריות שבשתיקה.
אני דווקא מוצאת שגם בלי לחשוב חזור ושוב על תמלולן של דעותיי ועמדותיי ומבלי לתת עליהן את הדעת הן שם.
ולא רק שהן שם, אני גם מוציאה אותן.
*
זה יום הגיוס שלי, לפני כמה ימים,יותר או פחות משבוע, הוא אנס אותי.
אני שותקת.
*
אני חושבת שאנשים צריכים להביע את דעתם, אני חושבת שזה הזמן.
אני לא חושבת שצריך לחכות. בפיד שלי אנשים משווים את ישראל של 2014 לגרמניה הנאצית.
לא יהודים וערבים. לא ישראלים ופלסטינאים. ימין ושמאל. שמאל ימין. הולכים הולכים החיילים בדרך.
אני חושבת שחשוב להביע דעה, גם אם זה מנוגד, גם אם זה מחזק.
הקול הזה חשוב. הקולות האלה.
אני לא מדברת על הקיצוניים, אני מדברת על קולו השפוי של הרוב. קולותיהם על גווניהם של הרוב לימין ולשמאל.
אלה שלא מתלהמים, אלה שיש להם דרך ארץ. ורצון לומר, לא אשקוט.
אני כבר הרבה זמן מרגישה שזה ההמנון של מדינת- אין לי ארץ אחרת -ישראל
אחר כך יכול להיות מאוחר מידי.
כי אם לא נשקוט, אולי גם הם, הקולות השפויים מהצד השני גם לא ישקטו.
ואולי מתישהו יקשיבו גם.
כי מותר, וראוי, וחשוב ואפילו נחוץ. לא לשתוק.
לא להיות האישה היפה, והשותקת.
לאהוב את המדינה הזו ולחשוב קצת אחרת.
ולדבר קצת אחרת.
לאהוב את עצמי, גם כשאני קצת אחרת.
וגם כשאני בכלל
*
ואני מסתבר דעתנית לא קטנה בכלל.
