לפני 9 שנים. 22 בדצמבר 2014 בשעה 22:17
"כל פעם שאת כותבת בנגע, אני דואגת" היא אומרת לי ואני חוזרת ומרגיעה שאני בסדר.
המקום הזה כאן, הנגע הזה שינה פניו שוב ושוב אבל יש תדרים שמדברים מכאן.
זו כבר לא ביצה טובעת, לא, זה עוד מנגנון חלק, ממה שיש בי.
אני לא ממהרת לחשוף אותו, אני לא עונדת אותו כאות הקרבה, אבל גם לא מתעלמת שיש בי.
אולי דווקא עכשיו אחרי תקופה ארוכה שהנחתי לזה, שנתתי לאבק לשקוע קצת ולנוח. אולי עכשיו פתאום אני שומעת את הבסים הנמוכים שבוקעים מבעד לשטיח היפה.
ואולי באמת כבת שש עשרה מלאת פליאה, אני לומדת ביתר שאת אותי, ולהקשיב לי מבעד להמון רעשי רקע.
את הרגישויות שלי, ואת החוטים שמניעים את נגע בי, כמו לא לגמרי לרצות.
זה כבר לא הפחד שהוא כלשהו לא יעצור, זה יותר מעורפל, זה שלי לגמרי. וצריך לקחת על זה בעלות.
כ
