נשים חוות את העולם אחרת מגברים, לפעמים אנחנו שוכחים את זה, אנחנו נוטים לשפוט את תגובתם והתנהלותם של אנשים על פי אמות המידה הפנימיות שלנו. רוב הזמן גברים לא רואים את העולם שבו נשים חיות. אנחנו גם בטח לא חוות את העולם שבו גברים חיים. זה ככה. לא בדיוק נוגה ומאדים. אבל זה שם, הפחדים התמידיים שמלווים נשים, המבט שנזרק לאחור לוודא מי עומד מאחורי ומצדדי. והחובה המגבילה לצאת גבר.
לפעמים הקול שבראש כל כך חזק שנדמה לנו שכולם שומעים בעוד שלאף אחד אין מושג. לא מה אנחנו חושבים ולא מה אנחנו מרגישים ובטח לא מה הם אמורים לעשות. מה אנחנו רוצים שהם יעשו. בנגיעה אחת רכה.
ובתוך כל זה, יש מישהו שנוגע בי ככה. שנוגע בי מבפנים החוצה. שנוגע באמת. שנוגע כמו שלא ידעתי שאני צריכה שיגע בי.
כשהוא שם יד בטוחה על עצם החזה שלי, אני מרגישה איך הכל נעמד בי במקום, ומתרווח.
וכל הסודות שלי כולם יוצאים החוצה, כל הדברים הגדולים והקטנים כבר בחוץ.
כשאני איתו זה מרגיש בטוח ונכון ובמקום, זה רק כשאני לא איתו שהמחשבות רצות סביב עצמן ואני שוב נבהלת ונלחצת מהמהירות שבה הכל קורה. שוב לא מבינה איך זה יכול להיות אמיתי. ואיך אני, שלא יודעת לישון עם מישהו, ישנה איתו כאילו כלום. כמו היה זה הדבר הטבעי ביותר,
ואיך הוא יודע בדיוק מתי לתת לי להחליק מהחיבוק לשינה.
כשסיפרתי לו שנאנסתי הוא לא קטע אותי, ורק פתאום מולו בפעם הראשונה הצלחתי לתמלל קצת את זה שהשנה הזו פתאום זה יותר קרוב לפני השטח. שבלי חיבור קשה לי נורא להתקרב, שאם אני לא ממש רוצה אני לא מסוגלת להשאר, השנה כמעט לא שכבתי עם גברים. זה מוצף בי ונוח להתפרץ - לפעמים זה מרגיש לי שזה שומר עלי, אני חושבת שתחושת בטן שלי שאיבדתי אז, התחזקה מעבר למה שהיא אי פעם הייתה.
בלילה הראשון זה התפרץ מולו, היה לי פלאשבק מלווה בסוג של בלאקאוט, לפעמים זה קורה שמשהו פתאום מקפיץ אותי ואני לא יודעת מה, אני לא זוכרת, אני לא תמיד זוכרת איפה אני ברגעים האלה. אני יודעת שזה נוטה לקרות בהתחלות, כשיש פער בין מה שאני רוצה, שאני עושה, שאני חושבת לבין הפחדים שלי. הפחדים שלי משתתקים עם הזמן ביחד.
והוא גם מבלי להבין עצר. וחיבק אותי חזק. ולחש בי באוזן דברי רגיעה. והיד הזו על עצם החזה. והשקט שהוא עטף אותי בו.
איך אפשר בכלל להתחיל להגיד תודה.
