לפני 8 שנים. 17 בדצמבר 2015 בשעה 20:00
חשבתי שאני מכירה כבר את כולם, חשבתי שאני יודעת לזהות מראש ולהמנע או להזהיר. לפעמים אני מרגישה כמו שדה מוקשים נטוש, רובם כבר מזוהים אבל יש עוד כמה עם מנגנון חלוד. עמוק מתחת לפני השטח רק מחכים.
כל פעם שזה קורה אני מתאכזבת מעצמי, כל תחילתה של מערכת יחסים אני לא יודעת האם לספר או לא. זה כבר מאוד ישן, אבל מידי פעם זה בועט לי בבטן. במלמטה של הלב. ואין אויר שוב. ואני שוב צריכה להזכר איפה אני. מי איתי. לחזור לכאן ועכשיו.
ולא משנה כמה אני מנסה אני טועה, טועה בלא לספר. טועה בלספר. טועה בלברוח, טועה בלהשאר מספיק רק כדי לבקש לבד. טועה כשלא יודעת איך בתוך זה להסביר. טועה כשלא יודעת לבקש ביחד. טועה כשחושבת שכבר אין מוקשים.
תמיד יהיו?
