אני יוצאת בתקופה האחרונה עם גבר מקסים.
אני צוחקת איתו בקלות, ומשהו חסר.
ומשהו בקשר איתו נוגע לי בנקודה הזו שהיא נגע.
משהו בי מתנתק במגע איתו, נשמר אחורה או אולי פשוט לא מוצא חיבור.
אני לא באמת יודעת מה או למה או איך. אבל משהו לא בדיוק יושב.
אני תוקפת את המשהו הזה מכל מיני זוויות.
מאז האונס, נוח לי עוד יותר במקום שמתמלל את המיניות כהתחלה, שם אותה על השולחן ואם מגיעים למגע אז אין בדיוק מרווח של שאלה של כן ולא.
מבחינתי כלומר, לא באופן מוחלט אבל ההנחה שאשכב עם אותו הגבר הייתה די בטוחה. כי הגעתי מוכנה כבר עם הכן.
ועם הגבר המקסים הזה אין לי את החשש שהוא לא יפסיק.
שהלא שלי לא ישמע. או לא יובן. אני אפילו לא חוששת שלא אצליח לומר לא.
ואני אומרת והוא עוצר. כי ככה. כי אמרתי. ולא בגלל שהוא יודע. הוא לא יודע.
הוא עוצר פשוט כי ככה.
הוא לא מנסה לשכנע אותי שאני בעצם כן. לא דוחק בי לתת יותר. ונהנה ממה שיש. כל כך.
לא יודעת איך הוא עושה את זה. עצוב שאני לא יודעת איך הוא עושה את זה? זה אלמנטרי שכזה שלא מרגיש אלמנטרי כל כך.
זה מה שעצוב.
אה והוא גם לא נותן לי להתנצל. לא לא. לא רק בנוגע ללואים שלי. לא לא. כל דבר, אני מהנוטות להתנצל, גם כשאין לי על מה. אני אוהבת את זה שהוא לא נותן לי להתנצל על דברים שאין לי על מה להתנצל.
אני תוהה אם החוסר הזה הוא בגלל שאני לא מגיעה מוכנה עם הכן. אם זה בגלל שאני לא בטוחה שאני רוצה. וזה עדיין שאריות של מנגנון עתיק של הכל או כלום.
של שחור ולבן בשטח מאפורז.
שגורם לי להיות איתו לגמרי ואז לצוף מעל עצמי ולא להיות.
או שזה שאני לא באמת רוצה אותו, אבל אני בכל זאת, שמחריף אצלי את התחושה של להיות נגע? שגורם לי להתנתקיות. הדק קל.
אני מרגישה בת 16.
