נגיעות של אונס

שוב פעם קיץ, רק שהפעם יולי לא מתגנב אליי בהפתעה, אני יודעת עוד לפני שהוא מגיע - שמספר שמונה בפתח. שמונה שנים מאז האונס. השנה אני מודעת ולא מרגישה שום שינוי, שום תחושת מעוקה בקצה הגרון שום לחץ או עצב שמטפטף בי.

לפעמים בחודש הזה אני מודעת יותר לניואנסים בתוך החיים שלי, כמו מסמנים קטנים של התקדמות. אבל הפעם זה לא ככה, זה קורה במקרה וזה משהו שהבשיל לאורך זמן. השנה כולה היא סימון גבולות.

ואני גאה בי, גאה בי על היכולת לומר עד כאן ולעשות כל מה שצריך כדי להבהיר לצד השני - עד כאן. זה הגבול שלי ואני לא זזה מילימטר, זה אתה שצריך לזוז.

זה מתחיל מלחזור לקו הגבול שלי ולהגדיר אותו מחדש אחרי תקופה ארוכה שבחרתי להתעלם ולהמנע מעימותים. וזה ממשיך בלהבין שזה הגבול שלי ולהבהיר לצד השני שהוא לא בסדר. וממשיך גם בלתחזק את קו הגבול ולא לאפשר הסתננויות, לא לאפשר התעיות או משיכה לכיוונים לא רלוונטים.

וזה בכל החיים שלי וזה מהפתאומי ועד היומיום
כל מיני גבולות, הרבה מהם וכל כך הרבה חופש.

וטוב לי, בחיי שטוב לי 😄

ואני גאה בי.

עבר דיי הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי.
אני לא בטוחה כמה עוד נגע נשארה בי.

אבל היום שמעתי שיר, בדרך והוא הכניס בי המון כוח. כאב. וגם,
רוח.

לא פעם ראשונה שאני שומעת אותו, אבל נדמה שכן.

לא התכוונתי לכתוב כאן.
יש בי שורות ששייכות לכאן, ואות אחר פסיק וניקוד מתאספות להבנות
שכשיגיע זמנן, ימצאו לכאן. בדרכן.


יש מישהי, יקרה.
אני יודעת שאת קוראת כאן.
עוד הרבה לפני שהכרנו
והרבה לפני שהבנו מי אנחנו באמת מתחת לשלל הניקים הכפולים.

מותר לך, אין ספק שמותר לך.
ואת יכולה להרשות לעצמך לכאוב ולהפריש ולהתפלש ולהתנער ולראות את עצמך כך או אחרת.
אני רואה אותך, באמת. מבעד להכל.
תאבקי, תנגבי את הרפש מהעיניים, את המראות המעוותות תתלשי.
ורק תסתכלי, לעולם יותר עוד.

את נקיה.
ואת לא אשמה.
את ראויה לאהבה.
ואינטימיות.
וחיבוק וליטוף.

והכי, את ראויה לעצמך.

תמיד היינו טובות בלהגיד אחת לשניה את מה שבעצם אנחנו לא מצליחות להגיד,
לעצמנו.
אני אומרת לך.
ואני כבר אפילו אומרת לעצמי.

ואת, את תגידי לעצמך גם.
ואת גם תאמיני.

בסוף, יהיה טוב.


vOE0hO2J0aA

יש לי מה לכתוב,
יש.

אבל אין בי את הכוח ללקט את המילים
לכדי משפטים ברורים


נגיעה קלה

אני עוד כאן.


מנסה למצוא את עצמי אל מול מילים של עבר

חוזרת לקרוא שוב
להתעמת מול עצמי
לקבל
להכיל



קשה

לפעמים עוד יש רגעים שאני מוצאת את עצמי מסיטה מבט
מעצמי
מהמראה



מתישהו.
מתי?

בימים האחרונים שקט קקפוני מותח את עצמו בינינו.
מרחק משתרע בנינוחות כרישית קרישית ודם. בינינו.

מדרגה לדשא ומים שזורמים בקצה. מילים שיוצאות ודיבור מהול בכעס וכאב.
דמעות מחליקות בינינו, עלינו. נייר ורוד מתנפנף ברוח, לא אדום מספיק ואין שוורים. ועדיין חצים משתלחים ודמעות מדממות.

אמירה מנקבת נשאלת וחילופי כן וכן? -כן. תופס בהפתעה כתשובה. ומפלח.

רגיעה. חיבוק, חילוף וחיבור והכל כואב ורגיש. התקפלות לכיוון בית וקצת שקט שבלבד.
אמירות בקופסת פח עם גלגלים ומנוע. לא סוף. פשוט כואב, מאוד. יציאה והליכה מבלי להסתובב לאחור. מבלי נפנוף. והדמעות שוטפות מראי אבני מעידה לסמטה חשוכה לגן שמאחור לבכות ברוח, של ערב קליל באמצע קיץ מאוס. והגן הומה נערים ואישה זקנה בפתח ביתה מותחת שרירים עייפים. מסתבובבת חזרה לסמטה לחפש מקום אחר. ונבהלת מצלילית של גבר זר. ואז מגלה במשיכת הכתפיים הפגיעה שלך. שזה אתה. וחיבוק שנמעכת אליו, דמעות שצורבות בי דרך ללב מבולבל.
למה זה כל כך כואב לך? אתה שואל.. ואין לי תשובה. פשוט כואב, מאוד.


אבל אחרי גשם האבק יורד והאויר נקי, נקי יותר.


*


אצלך בבית. הבית שלך. על ספה מתקרבים. נגיעות.
ומילים מחליקות נגיעות בינינו.

מדברים על נגיעות. ובהפתעה מוחלטת אני מגלה שאתה חושב שאני לא אוהבת שאתה נוגע בי.
ואתה בהפתעה גמורה מגלה שאני לא רואה את זה.
שאני לא שמה לב לתגובות שלי למגע שלך.
ואני מספרת לך, מדברת איתך איך אני רוצה שתגע בי.
מה חסר לי ולמה אני קופצת לפעמים.
זה כמו מים חמים במקלחת שאתה מקפץ פנימה ובורח
שצריך להתחיל עם מים פושרים ולאט לאט מגבירים את החום.
שקשה וכואב להכנס ישר לחום שממנו תצא בסוף המקלחת.

ואני מבינה שאתה נגעת בי כך בעבר שהתגובות שלי הבריחו אותך. שהמיקוד שבנגיעות שלך הוא בגללי.
ושמשהו בי לא מראה לך, לא נותן לך לראות את העונג שלי. לא, לא כל הזמן אבל בהתחלה.
אני לא מראה שאני נהנית. יותר מזה אני לא נהנית, אתה אומר לי.
מוכיח לי. את לא נהנית. למה את לא מודה בזה?
המומה אני מודה שאני כן נהנית. אבל אתה, אני, משהו לא עובר בינינו.

אתה לא כועס אתה אולי פגוע וכואב את הדחיה שאתה מקבל ממני רוב הזמן.
את הניתוב של המגע שלך הלאה ממני.

ולאט ההכרה בזה, כשאתה אומר לי "את לא רואה את זה?"
"את לא רואה שאת מתרחקת, מתכווצת, מזיזה אותי ממך, מתרוממת ממני? את לא רואה שאת לא נהנית?"

ופתאום אני אומרת, כן.
אני רואה.

אני רואה.

וההבנה מתחילה לחלחל בי, ואני מעבירה לך אותה במילים. וכאב. ישר.

ההבנה שכשלמדתי, כשהצלחתי לשכב איתך לא סגר את הגולל על השפעות התקיפה על המיניות שלי.
שזו הייתה משוכה שהתגברתי איתך עליה. אבל שהיא יותר חלק והתחלה של מרוץ משוכות מאשר זו של קו הסיום.

אני מפחדת להנות, הקישורים אצלי עוד לא נפרמו. ולהודות, להראות לך שאני נהנית על ההתחלה
מרגיש כאילו אני נותנת לך אישור לעשות בי, רצונך.
נוטל ממני את הזכות להגיד לא.
אז אני בורחת, מנתבת הלאה, בודקת.
מונעת ממני להנות. וממך.

למדתי להגיד לא בהתחלה. אבל אני מפחדת כל כך מהלא של האמצע. מהסחפות, מפגיעה, מתקיפה. מלהלקח כך שוב. מ-לא שנעלם. אז אני דוחה את ההתחלה אל האמצע. מבלי להיות מודעת.

זו גם הסיבה, מכה בי ההבנה, שאני כמעט ולא יוזמת מיניות איתך.

אני אוהבת שאתה נוגע בי. אני נהנית מהמגע שלך. מלהיות קרובה ולהיות מינית איתך. ואני אישה שכמעט כל החלק המעשי של המיניות שלה הוא מהתקיפה ואחריה. אני פגומה. ואני אישה שמגלה את החוויה המינית. מחדש.
משוכות מרצפות את הדרך. וקו הסיום, יגיע.


*



ערב אחרי,
עם סרט בשיער וחבוקה בו על ספה אני מתעוררת.
רטיבות מנערת את עצמה בי פוערת פה גדול בבקשה.
הוא נשאר לשבת שם אני קמה לעמעם אורות להניח מוסיקה באויר
שתניע גוף, גופה. הצלילים מכרסמים שלשלאות ותזוזה מנתבת את עצמה בי
הגוף מתפתל ונע ביחד עם מבוכה ששוטפת אותי.
לרקוד לפניו
מתערטלת בחוסר התזוזה שלו אל מולי, בפניו.
צחוק פרוץ משתחרר ממני כשעיניים נפגשות. שוב ושוב
חולצה נזרקת ממני ומבוכה, צחוק. המוסיקה מתעממת אל מול הצחוק הגועה
גואה בי. אגן נע בסיבובים יד נשלחת לפרום סרט לשחרר שיער, צעיף צבעוני מלטף ידיים נמשך משיער ליד. ואחרי שבריר מחשבה נקשר סביב עיניי, סביב מבוכה. מרסן אותה למקומה. המוסיקה גוברת שוטפת שאריות בילתי קשורות של מבוכה החוצה. הגוף נע נוטף מין, פושט שאריות בגדים לאט, רגליים בפישוק, תחתונים סביב ברכיים אצבעות יד ברגל. והאגן לא מפסיק להניע את הגוף.
בערום מלא רוקדת, לנוע. לנוע מבלי לחשוב
מוסיקה בולעת רעשי תנועה.


*



אתה נושם אותי פנימה אני מרגישה עיניים עוטפות אותי, אין מיקוד הכל נצפה. נראה.
לא מתחבאת.
חושפת.
נעה בתנועות זימה אגן קדימה ואחורה
מפשקת ומראה
חושפת כל קפל
הגוף נע בתחינה אילמת.
לא, לא לך.
לי

מבקש מנוחה מבקש שיחרור
צורח.
מגע נצרך, מצרך.

השירים מתחלפים ואני נעה גם בשקט לא שומעת כלום מלבד פעימותיי
צעדיי
מתמסרת לעצמי
לך

נותנת לעצמי לבטוח.
להתחיל.
ליזום.
לגעת בי

להראות לך עד כמה אני רוצה
שתגע בי.

שם,
אתה שם. כאן.
פה.
בכל מקום האויר רוחש בך שקט אילם.
רק המוסיקה עוד מלטפת אותי בתנועות שממזמן לא בשליטתי.

הנחתי לשליטה

וכשאתה נצמד אליי.
אני לא מפסיקה
לא מפסיקה לנוע

מרימה ידיים ואוחזת בך בידיים מורמות.
נעים.

והידיים מתרוממות לפרום את הקשר
להבונן בך לראות לגמוע אותך כדי צורכי.
אבל אתה מזיז את הידיים ולוחש בי
לתת.
להשאיר.
לך.


אנחנו מתפתלים שם בין ספה לשולחן מרחבים אינסופיים
והמגע נמס
והגוף נוגע בעצמו
ברגש
פנימה.


ואני יכולה להתחיל לסובב את הראש ולראות את המשוכה,
מאחורה.


.



אני לא רואה את קו הסיום
וזה בסדר גמור

המרחב פתוח
והמסלול לא מוטווה

נתונים קרים של אחת משלוש.
מספרים סטטיסטיים של זמן שחולף
של נשים, של קצב וסכימה חד שנתית.


כמה זה שישה מיליון?

באמת.. יש מספרים שאי אפשר לתפוס.
יש מספרים. מאחורי כל מספר עומד איש אישה וכאב עצום.
וזה בכלל לא קר, זה רותח בחימת כאב.
יש מספרים שנצרבים.

כמה זה אחת משלוש? מי הן אותן שלוש.
מאיפה הן מגיעות, מי הן?
מה עושה אותן הן. במי הן נוגעות
עם מי הן מחייכות.
על מי הן צורחות.
את מי הן רוצות.
מה הן רוצות.

מה כואב להן
עם מי הן בוכות
את מי הן מנחמות.

עם מי הן אוהבות.

מי מכיר אותן.
מי מכיר אותה,
את האחת.

כמה אחת יש.

כמה אחת אתם מכירים?
כמה אחת אתן מכירות?

אני,

7


לפוסט זה יתקבלו בברכה תגובות מספריות (גם אפס זה מספר) ומעבר.


התפ??קדות שצורבת דרכה הרבה מעבר לסטטיסטיקה:

כמה נשים אתם מכירים באופן אישי (א' זה לא היכרות אישית) שעברו תקיפה מינית?
חשוב לי לדעת..

פעם ראשונה שאני מרגישה כל כך את החודש הזה.
פעם ראשונה שכבר כמה ימים לפני הרגשתי שהוא מגיע.
מודעת בכל מקצבי, קצוות גופי.

ועד לסיום החודש שש שנים.


לא יודעת מתי בדיוק
ואחרי שני שליש אוכל לנשום טיפה יותר בקלות.
היום מת. היה ועבר בלי נקודת ציון מדוייקת
רק יודעת ממתי לא.
חודש שכזה
אחיזה מטלטת בגרון.

וכל שנה מסתמן עוד חריץ להחלמה.
זמן עובר ואולי זמן לא מרפא הכל
אבל הוא מטשטש צלקות

הופך עם הזמן הכל לחלק אחד
מעלים גבולות.


חודש.ש יעבור.


זה רק החום שבוער ומחניק.
עצרת מועקה.



שש..

האור של המנורה המצונפת נופל ברכות על העור.
לחות נמשכת אצבעותיי כפות ידיי חופנות את העור את הבשר, אותו.

קרוב ונעים. חמים ורגוע.
תרה מקומות יבשים למרגוע.

ואז מתהפכים
מתמסרת
עם כל חפינה והחזקה אני מרגישה יותר ויותר כמו עיסה והנחתום שלה.
הוא לש אותי.
מרגיע ומרגש גם יחד.

החיכוך המלטף של הזין שלו בבסיס הישבן ובחריץ.
מעביר בי צמרמורות קטנות של עונג בפיעפוע.


חצי שואל חצי אומר שהוא הולך להצליף בי.
דורש תשובה.

-כן.


בהתחלה זה לא ממש הצלפה יותר טפיחה נעימה מרגישה בודקת. לאט הוא מחזק אותן
ושוב משחיל אחת חלשה
המיקום משתנה ומתמקד לחילופין.

בהתחלה לא כואב בכלל.
מרגיש קרוב ואינטימי.

אחר כך הכאב מתחיל להשפך בתוכי. מטפטף בי.
אני נושמת את הכאב. מרגישה את היד מתכוננת ומשתדלת להרפות אחיזה.
יודעת שהוא אוחז היטב.


זה לא תמיד מצליח לי,
לפעמים האינסטינקט להתגונן חזק ממני.

ואז הוא לוחש בי תרפי.

אני נושמת לאט ומלא כפי שלימד אותי בעבר ולוקחת ומקבלת את הכאב שהוא מעניק לי.

הוא מצליף בי חזק יותר באותו מיקום חזור והצלף הכאב גואה בי
מתמרד בי

אני מתרוממת.

לא יודעת למה, לא בדיוק אינסטינקט
סוג של אמירה. של מנוחה.
של מרחב נשימה
תחושת תנועה ויכולת שאבדה לי עם כל הצלפה.

הוא מניח יד ודוחף לא בכוח אבל ביציבות, קונטרה לחזור חזרה לתנוחה.
נותן לי לנשום

יודע שאחזור.

זה סוג של מאבק בתוכי שמתקיים
בין הרצון לקבל ולתת. התמסרות בין אינסטינקטים קדומים של הגנה.
צורמים בי שינויים.



ואני חוזרת.
מקבלת עוד.



אבל משהו משתנה.
אני יכולה להרגיש את הזרם התחתי בי משתנה.
לא כעס.
ולא אכזבה.




חיבור עמוק פנימה שחופר במקומות רכים בי.
הכאב והקבלה השקטה שלו.
חוסר התנועה של הגוף.

מזכירים בגוף כניעה.
תקיפה.
זיכרון עמום שפושט עצמו בי.
ואז, הוא הופך אותי על הגב.
מניח את ידיי מעלה.

יש לך מושג כמה את רטובה הוא אומר מעט שואל.
מעביר יד בכוס שלי משפשף רטיבות לנוכחות בין רגליי.

הוא רוכן מעליי בין רגליי
הזין מלטף כמעט ולא נוגע בי.
ואז בכוח מפגין נוכחות.

שאני אכנס לך לכוס? הוא שואל בקול רם.
ואני, אני לא מסוגלת לענות מתענה בין דברים שצפים בי מהעבר.
בין רצון להרגיש אותו בתוכי מלאה.
בין ידיעה שלקבל אותו שם מתוך שליטה קשה לי מאוד.
סוג של גבול
ולכן מותיר את הבחירה בידיי

תחליטי אחרת אני אקבל את ההחלטה עבורך.

לוחץ אותי להחלטה.

-בכוס.

אומרת ולא מוסיפה.

לא חושבת שיש צורך בעוד מילים.
לא חושבת שזה הזמן.
יודע. סומכת עליו שיודע שזה לא יהיה קל.

תשארי פתוחה הוא אומר לי
והולך לכמה רגעים.

אני נשארת קשה לי לא להיסגר
קשה לי הפגיעות הזו מבפנים שחורצת בי סדקים.

חוזר, אני אחדור אלייך לאט לאט.

ואני נושמת הקלה.
שיודע.

והוא חודר בהתחלה לאט.
אבל לקראת סוף החדירה זה כבר מהר.


ואלימות משתחררת בו
חודר עמוק וחזק
פראי ומשוחרר

מחזיק את ידיי מעל הראש.
הגוף נזכר המחנק הזה של גוף על גוף

אני יודעת שזה הוא.
אני מזכירה לעצמי שזה הוא בין נשימה לטביעה.

תגידי לי תזיין אותי

שקט

תגידי

תגידי לי.

-תזיין אותי. אני לוחשת מקוטעת בנשימות חדות חנוקות

תגידי לי תקרע אותי
תפתח אותי
תדפוק אותי
תפרק אותי


ואומרת ואומרת

בקול רם יותר תגידי
לא ללחוש

ואומרת
בשקט

וזה מתריס בי.
אני שוקעת וצפה בין תקיפה לעכשיו.
דמעות זולגות ממני
הוא מזיין אותי חזק ומהר
לא מסתכלת עליו שוקעת ונאבקת לחזור לעכשיו.


תסתכלי עליי.

מסתכלת
מה את רואה? הוא שואל
מפציר בי

ואני יודעת מה הוא רואה.

דמעות זולגות ונקוות בגילגול ישר לאוזן
נשימות כבדות ושטוחות
ממהרות בי.

ואני רואה אותו

ואני לא.

וכן.

ומבקשת די.
לא עוד.

את רוצה אותי בתוכך?
ואני מנענעת ראשי לשלילה.
אבל הוא לא יוצא.
טוב שכך.

הוא מבקש ממני לחבק אותו
ואני מלטפת
נוגעת
בודקת מציאות מחדש.
לאט האחיזה שלי מתחזקת
מתעצמת
חובקת אותו אליי
ולא משחררת
הוא נע בי
מזיין אותי
פותח אותי.
ומגרה לי
ורטוב לי כל כך
ונוגע בי עמוק כל כך.
ואני שם. שוב.

מגורה עד אין קץ על סף גמירה מיוחלת.

ומתמלאת בכזו אשמה נוראית.

מחזיקה אותו ברגליים חונקות
בידיים שורטות עמוק לתוכי.

הדגדגן שלי, צורך למגע יותר ישיר
לאצבע שלי

ואני מלאת אשמה מאכלת מעכלת שאיני יכולה מאום.

רק לנוע ולהיות



בעוצמה הוא נדחק לתוכי בעוצמה
אני חובקת אותו כל כך חזק שזה מגביל את תנועותיו אנחנו נעים ביחד רבים בתשוקה על המיטה.
רטיבות.


גמירה. שיחרור רפיון

שיטפון.

אני מתגלגלת לצד
חובק אותי מאחורה.
מחזיקה את היד שלו
כמו עוגן בים הרועש בי אותי.

ונרדמים.

אני מתעוררת באמצע הלילה.
מכסה אותו
מכבה את האור ומצטנפת אליו.
קרובה נורא.
סערה שוכחת. שוככת.





בבוקר מתעוררים
עמוסת רגשות שרק מתחילים לבצבץ
הקרבה קשה לי באור של מחרת.

את כועסת עלי? שואל בשקט

אני לא יודעת אני עונה.

ואחרי דקותיים מוסיפה לא נראה לי.
לא נראה לי שעלייך אני כועסת.

ולא אומרת
כי כבר קם והלך אל המים לשטוף
שעל עצמי כועסת.

מבויישת
מלאת אשמה.
מנסה לצרף חתיכות
להבין.

מנסה לזכור
שזה בסדר.

שאין מקום לאשמה הזו.
אין זה מקומה.

ושהקשר קלוש וקיים רק במוחי.




אני יודעת שקשה לו
שזה היה לא קל לראות אותי בוכה ולהמשיך לזיין אותי.
אני יודעת שזה היה ממש קשה להמשיך אחרי שאמרתי שאני לא רוצה.
ואני יודעת כמה כוח ועוצמה זה דורש.
אני יודעת שהוא לא איבד שליטה.
אני יודעת שהוא חשב שאני שוקעת ונעלמת
אני יודעת שזה לא קל לחשוב שלא רואים אותך. ואני חושבת שזה מה שהוא חשב.
שאני לא רואה אותו שאני נעלמת בעבר ומאבדת אחיזה בהווה.

אבל זה לא נכון.
שקעתי טבעתי קצת ונעלמתי לפרקים. אבל לא הפסקתי לראות אותו.
מאבק עיקש שהתנהל בתוכי קרע בי

נראה לי שהוא מרגיש שאני כועסת עליו, על מה שקרה, על ההחזרה למקום שלא ברור מה מקומו..
אבל אני לא. אין בי כעס כלפיו. אני פשוט מבולבלת. מאוד.
ומרגישה אשמה נוראית.
אשמה שאני יודעת שאין בה הגיון אמיתי.
שקיימת רק בתודעה שלי.


הוא גרם לי להתמודד עם דברים שקיימים בי.
הוציא את החיה שלי מהכלוב שלה.
אתמול.

אתמול כל כך מילא אותי שהוא אסף אותי אליו אחרי.
שהוא נתן לי להחזיק לו את היד.

לקח לי זמן להרדם.

ואם היה לי אומץ וכוח עוד להתמודד
לא הייתי מטביעה שדים ממרבצם בשינה.
הייתי מדברת איתו.

במקום, אני כותבת.




---

האשמה שמתלווה לרצון הזה ליכולת לחוות ולהנות
הפער בין מה שמרגיש למה שנחשב

אני יודעת שיש אחוז לא מבוטל של נשים עם פנטזיית אונס.
אני יודעת שללא מעט מהן יש רגשות אשם בנושא.
לא כל שכן לאישה שבאמתחתה מצויה תקיפה מינית.

הדיסוננס קורע פיסות לחוסר
וכלום כבר לא מתאים, מתאים.

אני יודעת שזה הגיוני ברובד מסויים ואני יודעת היטב שזה לא עומד במבחן המציאות
שהאשמה היא פיקטיבית ואיננה קשורה ללוגיקה.
היא קיימת.

ככה.

זו העובדה שעמוק בפנים ואולי בפני השטח המגורדים
אני מרגישה שבעצם העובדה שאני נהנית, מתענגת מה-"תקיפה" עם מישהו שאני אוהבת וסומכת עליו.
ויודעת בוודאות שיעצור. כשאומר באמת.
אבל עצם העובדה שאני נהנית ממשחקי פנטזיות אונס מעניק אישור לתקיפה האמיתית שחוויתי.
שזה בסדר, שאולי ביקשתי לי.

זה כמו נותן משנה תוקף
לתוקף.


ובבוקר אחרי שנשטף.
נשטף ממני והלאה. ריחוק פער עצמו בינינו.

חשבתי לרגעים שפצעו
שאולי הוא מרגיש שאני דוחה בהנאה שלי, צורמת
בקונטרסט שלפרקים הוא אני.

רוצים להיות קרובים
נוגעים
מתלהטים.
ידיים נשלחות
לשונות
רצונות אוחזים אחד בשני

רגישות עצבות הורמונים ומחזור מעיקים בי.

מחובקים בין ליהוט אומרת - שלא ממש מתאים לי עכשיו.

ואתה מחייך אליי, מפסיק.
כמה פשוט לומר לא. אתה אומר לי.

בלי כעס. בלי מרירות בלי ניסיון שני.
פשוט, לא. כמה פשוט.

ואני, אני מתבוננת בך. מחייכת
ודומעת.
ובוכה מולך. מפשטות של הבנה.
מהיכולת. מהסמיכות הזו איתך.
מעצב על חוסר הטרוויאליות שבי.
על כמה שזה לא היה פשוט.

מאושרת.
איתך. בלא.

בוכה בזרעותייך.
מאושר.

כבר הרבה זמן שאני לא ממש כותבת כאן.
זה לא שהכל נעלם.
זה לא שאין בי עוד את נגע.

אבל כשהתחלתי לכתוב את נגע
לא חשבתי שאגיע לכאן.
לא ראיתי את הסוף לכל הליכלוך ולכל הזוהמה שבי
בכתם המתפשט הזה

הרגשתי, לא שבורה
אבל בהחלט מסודקת.
לא הצלחתי לראות.

לא חשבתי שאני אגיע לכאן.
והנה. אני.
עוד שרוטה עוד מסודקת לעיתים
אבל אני.

ולמה אני כאן?
למה עכשיו
הרבה זמן או מעט זמן
זה לא משנה
אחרי.

לכתוב, לפנות מקום שיכיל הכל
לכתוב ולשכוח אחרי
להותיר רישומים
שאוכל לחזור אחר כך בעיניים אחרות
שלי יותר ולקרוא.
הכל.

חברים. אנשים שהיה להם מספיק אכפת לחזור ולא להתיאש מלומר לי
נקיה. שאני לא צריכה להתנקות שאני נקיה כל כך כבר. מראש. בלב. כל הזמן.
גם כשלא. להסביר שוב ולחבק כשלא. להכיל להחזיק. אנשים שלא ביקשו ממני דבר
ולא נגעו בי יותר משיכולתי.
אנשים שלא ריחמו. אנשים שראו אותי באמת.
שהצליחו עם המילים שלי לראות מעבר לקורבן תקיפה.
לראות מעבר למיתוסים וסטיגמות.
אנשים שהצליחו לראות כמה חוסן.
ובתמורה הראו לי בחזרה אותי.

אנשים שהשיבו לשאלות הכי רטוריות שיש.
כי הן לא תמיד כאלה.

(תודה.)

הפניה ללא שינאה.
לא שונאת אותו, את התוקף.
מעולם לא שנאתי.
כעסתי זעמתי אבל לא שנאתי.
לא, לא יודעת להסביר למה.

אני לא חושבת שיותר קל לשנוא או פחות קל.
אני לא יודעת אם זה היה מזרז את התהליך.
האם שינאה היא מנוע חזק ומספק להחלמה?
האם היא היתה מונעת את כל ההאשמה העצמית?

אני חושבת שלא.

אני חושבת שאשמה היא משהו נפרד משנאה.
אתה יכול לשנוא מישהו ועדיין להרגיש אשם במה שקרה.
שינאה אינה שוות ערך במשמעותה בהטלת האחריות והאשמה על הצד השנוא.

לא אצלי.


לפעמים, רוב הזמן
את מרגישה אחרי טריפת ספינה
קרשים פה ושם נסחפים מספיק קרוב כדי להעניק לך נקודת האחזות עד דימום ציפורניים
ועקירה כואבת לשקיעה
מערבולת

את בולעת כל כך הרבה טינופת שאת לא יודעת מתי תרגישי אי פעם קרוב לנקיה.

נאבקת בין כל מנגנוני ההשרדות שלך לבין להישאר את.
בועטת בעצמך
ונלחמת כל הזמן
ולפעמים שוקעת
באבדון

אני לא כועסת על הבחירות שלי.
אני מבינה אותן
אני מבינה את הנגע שהיה בי
שהייתי. שעודני.
וזה בסדר.


זה לא נגמר.
זה לא הסוף.

אני עוד אכתוב.
אכתוב מתוך נגע.

למי שקרא לאורך הדרך

ולעצמי,

תהליך.


כבר לא נסחפת
שוחה לחוף.
מגיעה.

לאחרונה הבנתי דברים על.. בעצם על עצמי. על מי שהייתי. ועל היום שאני.

חזרתי אחורה לפצע לחץ מהעבר.
רחוק ממני כאלפי שנתות ועדיין חזרתי
רציתי הפעם להבין איך.. איך נכנעתי שם.
מה הוא עשה אם בכלל שגרם לי לעשות משהו בניגוד לרצוני.

כי הוא לא הכריח אותי

והוא לא כפה את עצמו פיזית.
אבל יש גם כפיה שאין בה פיזיות.
לא, יש כפיות אחרות

ורק האיום מספיק
בעיקר לנשים לאחר תקיפה מינית
מספיק בכדי לשתק. לכפות.

רק המחשבה שזה חוזר על עצמו.

לפחות, זה מה שקרה אצלי.

העיקביות העיקשת המניפולטיבית
של מלחמת התשה
של חזור ובקש ותמרן ומגע מתחיל
שאינו נפסק גם לאחר שאמרתי לא.
התחיל מחדש.

למה זה עבד?

למה לא זרקתי אותו מכל המדרגות?
למה נכנעתי?
למה נתתי לו?

ואני מבינה קצת יותר
מי הייתי אז.
ושאני צריכה לזכור להסתכל בעיניים טיפה יותר
סלחניות? חלשה יותר
שבירה יותר.
תמימה הרבה יותר.

ועדיין.

התחושה שלא מקשיבים ללא שלך
שהוא לא נחשב
ההשתרשות של החוסר אישור שבלא שלך.
מוטמע, והוא מתעלם שוב ושוב.. ללא שלי פג התוקף. בא תוקף.
והדבר האחרון שאת רוצה זה להאנס שוב
להתקף שוב

שאת מוותרת, נותנת.
לא, אי אפשר בכלל לקרוא למה שקרה שם אונס.
או תקיפה. תמרון זול אולי. מניפולציות וניצול רגישות שברירית, אולי כן.
אבל לא אונס.

נכנעת.
"עשה בי באישורי," עדיף-(?).