נגיעות של אונס

חיבוק.

דבר שאין בו ולו מעט מהמה בכך.


מאז שיצרתי את נגע. מציעים לי חיבוקים.
אני לא נעלבת מהחיבוקים שמציעים לי.
חלק אני יודעת מגיעים מהזדהות
חלק מגיעים מרחמים
חלק מאנשים שחושבים שאני חלשה וזקוקה ל..

אבל מידי פעם מגיע חיבוק שמכיר בעובדה שאני חזקה.
שיש בי המון כוח ועצמה. שאני אישה שחיבוק זה המקום להניח בו את החוזק בצד
לגדול ולשפוך החוצה גם את הרוך המדמם שלי. להתנזל מבלי שירחמו אליי.
מבלי שיראו בי קוטן. להתנזל ושעדיין יזכרו שיש בי עצמות פלדה.

אחת משלוש נשים לפעמים נראהלי שהסטטיסטיקה משקרת. או אולי פשוט עיוורת.

וכל האוליים בעולם לא עוזרים.
אני חושבת שלרובנו יש יצר השרדות.
רובנו יודעים ויודעות בגדול מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם על הסיכונים שלנו
ומה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם על הזהירות שלנו.
לחיות את החיים או לעמוד לצידם ולראות אותם קמלים.

קראתי איפשהו שיותר קל לאנוס אישה עם שיער אסוף. קל לתפוס לאחוז וכו'
המון זמן כשיצאתי לעולם הייתי מפזרת את האסופה.
אבל יש כל כך הרבה חוקים ושגיונות.
מתישהו כדי לחיות אתה מניח אותם בצד.
אוסף את עצמך ואת השיער ומתחיל שוב לבטוח באנשים.

סיפרתי לו הכל.
נעה בין כעס ללקוניות לא מסתכלת עליו
זועמת עליו שמסובב אותי לספר לו הכל.

לחוות מחדש כל רגע, מגע.
שהגוף זוכר - הכי קשה. שוב אין לי שליטה.
לאט לאט אני לומדת לרסן את הגוף, להעביר יד מלטפת. מגע נסבל
לעכשיו לשחרר את השרירים הקפוצים באטימות אילמת
אלימות נטמעת בי ללא ניע

מספרת הכל ואחר כך הוא נע אליי לגעת לחבק
ואני אומרת, לא.
נקרעת מבפנים בין רצו-רך בחיבוק שלו
לאהבה שלו
לבין תחושת השאט הזו ממני
הגוף שדרוך למתקפה שיודעת שכל נגיעה תכאב
כל כך תכאב
אין לי מילים באמת לתאר
להסביר את הכאב הזה

אני יודעת כמה עלוב הוא נשמע
הכאב שלי. כמה קטן.
כמה ישן וכמה ממנו כבר היה צריך מזמן לא להיות
כאן.

תמיד מאחרת, גם כאן מאחרת
איחור זה הקצב שלי.
זה גם הק?צב שלי.

הייתי רוצה פעם לספר את הכל באמת, ביחד עם הכאב שלי להסביר למה.
למה זה לא היה לי קטן בכלל. למה זה כל כך בולע אותי למה כואב.
ובעצם לא הייתי רוצה לספר כך.
הייתי רוצה לספר למה זה כל כך כאב
למה זה בכלל לא היה בעבורי קטן,
למה זה כל כך בלע אותי,
פעם.

בעבר.

באמת שהייתי רוצה לשחרר ולהניח
לא מאחור. אלא בי בפינה שקטה
לאסוף אבק.

ניעות קטנות חיבוק גדולים
רגעים של שבריריות רועדת
שרירי רגל מתוחה
עייפות מחזיקה בתנוחה
של קושי
בקושי
עם קושי
שלי שלך .


מתכנסת לתוך עצמי ומנסה להפתח לפנייך
ואי אפשר
יד מלטפת זיעה מעורבבת בדמעות שלא יודעות איך לצאת
תסתכלי אליי
לוחש לסוסיי הרגש שלי
לדהור אלייך
עלייך
פנימה
החוצה
פנימה.

מנעד ישן של קושי אמיתי.
ועונג.


וכל פעם קצת.
מתעקש
מתעקשת
ביחד
לחוד.

וכל פעם עוד קצת פנימה

ובהתחלה, בהתחלה יש כאב ופחד
ואימה. גם אימה. אכזבה ותחושת כישלון חריפה בחיך, בחיקי
באוחזי בשתי ידיי את תלתלי בושתי.
מתכווצת לכסות
להחבא שלא ילחץ


פתאום איטי אתה איתי
ממלא. שמחה במילוי אושר של יכולת אבודה שנושנת חזרה עצמה פנימה

מלינה את המתים שלי לקבר.
לעיתים בעודם חיים.
מצלצלים לי פעמונים במשמרת
לחפור לודא הריגה, מחודשת ושוב לקבור.

עיניים פקוחות אצבעות שלוחות קדימה בכיפוף לאחיזה במשהו.
לפתיחה
אצבעות מדממות עגולי חבלות. בזרוע.
בפנים הרגליים מוחזקות בסגירה.
בחוץ הרגליים מוחזקות בפעירה.

להתחפר באדמת טריות חפירה.
רבעי תולעים שליש כוסית
קרניים שצומחות שמצמיחות שנוגעות ברפש
כורות ניצנוץ החוצה.

מסרקת עלים לבנים ליורק השמש.
מלבלבת חדש.
כותרת קטיפה פותחת באדמומיות כלות
להאבקות שאין בה. מאומה פרט לאבק.

מלחששת עצמי בכן צרוד,
מתחת לרגבים עלים צומחת
התפרצות, תאביק אותי.

ויותר מהכל מרגישה.
באמת מרגישה.
בצמיחה של יחד.

ומחייכת באור נקי
רק אני, בלי תכריכים, בלי רפש,
אני מנוקזת.





טוב לי.

השרירים מתחת לעור חלק חמים
נעים באציליות מרוסנת בקושי

עיניים נפגשות מחליפות חיוכים שצפים מעצמם

אני מחליקה מטה על ספה רכה
יוצאת מקו הכדורים
רק שומעת כדור מכה כדור על לבד ירוק
רואה אותך נע מכוון
ולא אומרת, לא חזק מידי.
אוהבת את החוזק מידי שלך

לשמוע את המשחק כדור כמעט לחור
נשיפות והחזקות אויר בזמן גלגול.
חבטות.

ספקנים מחליפים בעצמם אמצע

מתבוננת בך.


לאט אתה חודר דרכך אליי.
מפציע בי צלקות.


יש לי תמונה נעה בראש

בתוכי לאט כאב שמתחלף
מאמץ לקבל
מאמץ לתת
רגיעה
המהומים שלך באוזן שלי
קולות מהוהים שלי
לשון מתגנבת יחידית לשפתיים שלך
רכות וקושי
עיניים בורקות, טימטום משותף
רק לשנינו

מנסים

מנסים יחד
אתה מחזיק לי את היד
והצוק נשכח מעלינו בדרך





























למטה.

קניתי עיפרון
רך..
לצייר איתו קווים חזקים
לצייר איתו עוצמה וחדות.
לטשטש חלק מהקונטרסט
ולהפיח צבעים

קניתי לי עיפרון
עבה ונמרח מאצבעותיי לדף

לא לכתוב בו מילים
לצור בו צללים
להדגיש את האור

מותירה טביעות אצבע שחורות על הגוף.
מסמנת אותי באותי.
יחודי

אצבעות שחורות עקבות טבועות על גוף
שלי

שלי


קניתי עיפרון משלי.

נפגשנו שוב אני והיא.
הסתכלנו קצת אחת על השניה
ובעצם כלום.

היא דיברה ואמרה שאני מנפחת
ואני הסתכלתי על בלוני המצעד ברחוב שלי
ואמרתי נכון
הרבה יותר מידי אויר חם
בחורף הזה

אז עכשיו נותר רק להאמין שהענק מסתתר
באומץ לא רב מאחורי זכוכית מגדלת
בעובי תחתית בקבוק הערק של סבא.

להחליף את הפחד ותחושת המלחמה
ברצון שלי, לזכור שלא כל האסורים שלי קיימים
וחלק, הם סתם חלקים.
שמותר לגעת ושמותר לחייך.

אני צריכה לשתות את הבקבוק.
ולהפסיק להסתכל דרכו בחיפוש אחר ענקים.


אני אפסיק עוד המון פעמים
וזה בסדר ומותר. צריכה לזכור את זה.
להפסיק לזכור.

לא מפוצצת אבל כן מוציאה אויר.
בינתיים הבקבוק חצי.



ו

פחדנית.

הסיפור האמיתי, בערוץ הראשון.
ואני רואה מצטמררת רועדת חולפת הלאה וחוזרת שוב
כואבת פוחדת ולא מצליחה להשאר ולראות.

ארבע נשים מספרות את האונס שלהן
ואני לא מסוגלת להקשיב.

פשוט, פחדנית.

אני דואגת.

מוטרדת.
מנוחה שבי סובבת
מעגלים ששוחקים עצמם
במרצפות האני.

שהוא לא ירצה לשכב איתי.
שהוא יגלה שזה יותר מידי וכל מה שכרוך בלשכב איתי

קיבלתי שיעורי בית לפנטז, כן, כן, לפנטז לשכב איתו.
וזה נעים ונחמד ומרטיב.. מי אמר שטיפול זה לא כיף?

לראות איפה הנקודות שבהן הכי נעים לי,
בטוח לי. ולנסות להעביר אותן ולנסות יחד. מתישהו.

עכשיו אני רואה כמה נקודות באמת יש. וזו רק ההתחלה.
אני כל כך יודעת איך אני מרגישה ואיפה אני ממוקמת.
איך אני לא מסוגלת שמחבקים אותי, איזו תנוחה עושה לי רע,
מילים.
וזה.. כל הנקודות הללו מצטברות פתאום לשק, ואני לא רוצה לתת.
אני מסתכלת עליו ורק רוצה להפסיק לאסוף ולהתחיל לפזר שוב
בכל מקום ומתחת שיעלם בפיזור.

ואני לא יכולה.

אני לא בטוחה שאני יכולה או רוצה לבקש ממישהו
ליטול חלק
במשקל הזה.

עדיין ברור לי שדווקא כאן, אני לא יכולה לבד.

מתישהו אני אצטרך לשכב עם מישהו.
שזה בהכרח אומר עוד מישהו.
כלומר, לא לבד.

אני רוצה לשכב איתו, אני רק מקווה שנוכל להסתכל מעבר לשק אל האופק.
כי, אני אולי לא יכולה לבד אבל אני כמעט בטוחה שאחרי, אני אוכל אחרת.

בינתיים סובבת טרדה.

לפעמים אני רק רוצה לגעת בעצמי ברכות כואבת.
לאחוז היטב ולנקז החוצה את עצמי
שאוכל לאסוף בשתי ידיי צלילות עצמית ולגמוע.

בזמן האחרון אני רוצה להאחז במציאות שלי
לא להסחף פנימה עמוק ולהעלם.
אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד וחוזרת
לעבר.

אני צוללת לתוך המיניות ולא עולה לנשום.
עיניים פקוחות בעיוורן מלוח
עד חורמה שאי אפשר.
אז כבר אין למעלה ולמטה
הכל נוזלי וכהה.

העצם שזה לא האחרון. זה מה שהיה.
עכשיו אני יודעת אחרת. אבל עוד לא מנסה.
רק מעבירה קצוות כפות רגליים בליטוף
נים לא נים על פני משטחי מים צלולים בעצמי
לגמוע.

ויודעת שיש פחד
יודעת שיש אותי.
גם יודעת שיש שם כאן אותך.

אם כבר לטבוע,
אז ברצון.