נגיעות של אונס

סיפרתי לו הכל.
נעה בין כעס ללקוניות לא מסתכלת עליו
זועמת עליו שמסובב אותי לספר לו הכל.

לחוות מחדש כל רגע, מגע.
שהגוף זוכר - הכי קשה. שוב אין לי שליטה.
לאט לאט אני לומדת לרסן את הגוף, להעביר יד מלטפת. מגע נסבל
לעכשיו לשחרר את השרירים הקפוצים באטימות אילמת
אלימות נטמעת בי ללא ניע

מספרת הכל ואחר כך הוא נע אליי לגעת לחבק
ואני אומרת, לא.
נקרעת מבפנים בין רצו-רך בחיבוק שלו
לאהבה שלו
לבין תחושת השאט הזו ממני
הגוף שדרוך למתקפה שיודעת שכל נגיעה תכאב
כל כך תכאב
אין לי מילים באמת לתאר
להסביר את הכאב הזה

אני יודעת כמה עלוב הוא נשמע
הכאב שלי. כמה קטן.
כמה ישן וכמה ממנו כבר היה צריך מזמן לא להיות
כאן.

תמיד מאחרת, גם כאן מאחרת
איחור זה הקצב שלי.
זה גם הק?צב שלי.

הייתי רוצה פעם לספר את הכל באמת, ביחד עם הכאב שלי להסביר למה.
למה זה לא היה לי קטן בכלל. למה זה כל כך בולע אותי למה כואב.
ובעצם לא הייתי רוצה לספר כך.
הייתי רוצה לספר למה זה כל כך כאב
למה זה בכלל לא היה בעבורי קטן,
למה זה כל כך בלע אותי,
פעם.

בעבר.

באמת שהייתי רוצה לשחרר ולהניח
לא מאחור. אלא בי בפינה שקטה
לאסוף אבק.