נגיעות של אונס

אני דואגת.

מוטרדת.
מנוחה שבי סובבת
מעגלים ששוחקים עצמם
במרצפות האני.

שהוא לא ירצה לשכב איתי.
שהוא יגלה שזה יותר מידי וכל מה שכרוך בלשכב איתי

קיבלתי שיעורי בית לפנטז, כן, כן, לפנטז לשכב איתו.
וזה נעים ונחמד ומרטיב.. מי אמר שטיפול זה לא כיף?

לראות איפה הנקודות שבהן הכי נעים לי,
בטוח לי. ולנסות להעביר אותן ולנסות יחד. מתישהו.

עכשיו אני רואה כמה נקודות באמת יש. וזו רק ההתחלה.
אני כל כך יודעת איך אני מרגישה ואיפה אני ממוקמת.
איך אני לא מסוגלת שמחבקים אותי, איזו תנוחה עושה לי רע,
מילים.
וזה.. כל הנקודות הללו מצטברות פתאום לשק, ואני לא רוצה לתת.
אני מסתכלת עליו ורק רוצה להפסיק לאסוף ולהתחיל לפזר שוב
בכל מקום ומתחת שיעלם בפיזור.

ואני לא יכולה.

אני לא בטוחה שאני יכולה או רוצה לבקש ממישהו
ליטול חלק
במשקל הזה.

עדיין ברור לי שדווקא כאן, אני לא יכולה לבד.

מתישהו אני אצטרך לשכב עם מישהו.
שזה בהכרח אומר עוד מישהו.
כלומר, לא לבד.

אני רוצה לשכב איתו, אני רק מקווה שנוכל להסתכל מעבר לשק אל האופק.
כי, אני אולי לא יכולה לבד אבל אני כמעט בטוחה שאחרי, אני אוכל אחרת.

בינתיים סובבת טרדה.