נגיעות של אונס

אנחנו מדברות עלייך, דן.
בהתחלה עוד טרחתי לתקן אותה, דן. לא דני.
ועכשיו אני לא מתקנת

דני, אתה יודע.. זה עושה לי לחייך.
מרגיש לי כמה קטן אתה. ובחיים שלי קטן נעלם.
חסר חשיבות. השם שלך. חסר.

אתה לא אוהב כשקוראים לך דני.
אבל זה בסדר, דווקא מתאים לך דני.

על אדום, התחלה של שחור ומה שביניהם סגול.

פעם היו לי תמונות מפורטות
החיוך שלך, השיער החלק שלך נשפך על המצח, ניצנוץ של זיעה.
היום כשהגוף מרגיש אותך שוב. בזיכרון שזורק. יש יותר צבעים צורות מרקמים
מאשר זיכרון שלך. אונס אותי.

בהתחלה יש אדום. המון אדום. של סדין וכתמים. אדום עז, חד, בוהק, צמיגי ומלא בתנועה.
אדום עם מרקם גושי. מטושטש בקצוות. שאין. מפתיע.
אדום של דגל. התגרות או אזהרה. אדום.

והוא מרעיש אותי לקיפאון כשהוא בא. מדמם אותי באדמומיות הזו,
מסנוור אותי לכדי הרצון להתקפל בעצמי.

ואז הוא עובר בסגול.
הסגול שלי עכור, זה סגול של ביניים.
הוא סטטי. ומגוון. משתנה בהרכב בטעם שלו.
הסגול שלי הוא לא לכאן ולא לכאן.
הוא לא רע. הוא לא טוב. הוא שם.

הוא ממלא בין תמונה לתמונה את הדברים שאני שוכחת.
את הדברים שאני זוכרת ולא. הוא מדביק בחזרה
מחבר למציאות מראה לאושרם. מראה לי. לעיניים שיכולות להפקח מול העדינות,
מול התמונה של האגרוף שלך נע לכיווני. מול העיניים שלך שלא רואות. אותי.

פוקחת עיניים יותר
ושוטפת בסגול.

האדום נע דרך הסגול ומשתנה.
בטבעיות.
כי הגיע.

לא דוחפים ולא נדחפים רק נעים בזרימה דרך ובעד.
עכשיו בעד.

הסגול הזה. זה השלב של השקט יותר
שהנשימה מתחילה לחזור
שהגפיים מניעות אצבעות מותחות גידים לאחר כך.

זה החיבורים שמתפזרים בתוכי
להיות חלק. בי.
ולא בחוץ ומופרד. לא טמא לא מנודה.
זה הסגול של קבלה.

לפעמים נדמה לי שהוא כל כך עכור כי, הוא סופח את כל מה שנדבק בחלקים כשהם לא היו בי.
אבק קוצים ונוצות של ציפורים שעברו וניקרו קצת. עלים יבשים עור סדוק ומתקלף.

ובזמן האחרון יש התחלה של שחור. אולי כחול כהה. בינתיים חדש.
והוא מוחלט וחלק. מרגיע. עם מרקם מעושן כמעט מתנדף וממריא. נע.
אני רואה רק קצה שלו ואני מרגישה מרחבים אינסופיים.

ואז אני.

אני.

וגם חוזרת.

לפעמים כשהגוף זוכר אחורה בפלאש
יש רק צבעים.

היום אני רואה גם תהליך. גם שם.

לוקחת מילה אחת
כבדה
לוקחת מילה אחת של נטל
ומניחה במקומה אחרת

רואה איך חלק מהמשפטים נושרים
מתקלפים מעצמם
ריקים מתוכן
חלולים מאמת

לוקחת אשמה
ומניחה בהחלקה אחריות

מה האחריות שלי בכל זה?
לוקחת אחריות
מנערת אשמה.

מנחות של מילים
מנחה.
דרכים קצת
בצד.

אני נותנת מילים שלי מולו
מחשיפה עצמי
מקלפת ענבים

כל מה שהוא רואה זה חוזק.
מראה לו חולשות והוא רואה עוצמה.
מראה לו במילים סדקים ותהום
והוא צולל להשתכשך בזנבות
המים נעימים קורא
בואי.


מתבוננת באור ומקפצצת רגליים פנימה.

לא אומרת הכל.
מילים זה לא הכל.

הוא לא אוהב איפור
צבעי מלחמה חורמה.
אבל כשאת מציירת
העיניים דגושות
ומתוך כל הרוך והעדינות שלך
רואים מיניות חזקה ובוערת
חיה בקונטרסטים
את

חיה.

זוחלת על הריצפה
מתכרבלת עם התחת למעלה ופתוח
על הריצפה
ונעים

ככה שוב פתאום להיות
מראה עד לריצפה מראה לי אותי
ואתה מכריח להסתכל
להתבונן
להתקרב ללבן בעיניים
לורוד של שפתיים נשוכות בקושי

לפתוח פה ולתת לשלולית של ריר להקוות מסביב לפנים
צמודים לריצפה
ולהתבונן בי

לאגור רוק בפה ולירוק קרוב וחזק בבואה
לירוק עליי

מהססת
נלחמת עם עצמי
סוגרת עיניים ויורקת
ושוב ושוב
עד שהעיניים נשארות פקוחות
והרוק שם על
עליי

ואתה מסתכל בי
וברוק

תנקי.

מוציאה לשון ומלקקת אותי
רטיבות מקרירות מביטה
מנקה .

מי זו?
אתה שואל

אני.

ומה את רואה שם?

אותי

נקי שם? אתה מתעקש.
בודקת
חוששת
רוק שהתחלק מהחלקות לריצפה
מנקה
ואומרת נקי.

באמת נקי. אתה מחייך אליי.

תתקרבי אליה.
תני לה נשיקה. מגיע לה.
יפה, נקיה,
מתמסרת כולה
רגישה
ונוגעת בנו.

מנשקת ברכות שפתיים לשפתיים
ומחייכת המון

נקי.
נקיה.

ונושקת לה שוב
מבלי מילים

אוהבת.

כתבתי בנקודה
ושמה גם כאן.

פשוט כי ההפרדה מטשטשת לי.
זה לא רע בכלל
אפילו נעים

יש עוד מידור חרשי שמהבהב את עצמו בחלקים כבר
לא תוחם חלק, מהבהב עצמו בדעיכה

צבעים


פגישה ראשונה היא חולפת כמו צעיף עדין וצהוב
כל כך צהוב ומואר
מחייכת שואלת
מקשיבה

בעיקר שואלת אם אני יכולה להגדיר במילים שלי את המטרה שלי אצלה
מה אני רוצה להשיג בפניה שלי כאן.

ואני יודעת כבר המון זמן שיש לי 3 מטרות שאני רוצה לסגור בחיזוקים פינתיים
ולהמשיך

וכשהיא שאלה אמרתי רק שתיים

שכחתי לומר שאני רוצה להפסיק לחוש אשמה.

נראה לי שיכול להיות
טפוי טפוי טפו...
שאני כבר לא מרגישה ככה.

לפעמים בנקודות סדוקות יותר זה עוד צץ
אבל אני מסתכלת עליו ואומרת לציפה הזו
שגם חרא צף. זה לא עושה אותו פחות קיים.
אבל זה לא אומר שצריך להתעטף בו.

בעיקר אומר שמישהו צריך להמשיך הלאה.


כן אשמה, למה בעצם.
אני חושבת שזו לקיחת אחריות
לא נכונה אולי
אבל היא מנחמת בכך שהיא מחזירה את השליטה על המצב לידיים שלך.
אני אשמה אומר שיכולתי לעשות משהו. כל דבר ולשנות.

אני משילה מעמסות וקילוגרמים ביחד
הג'ינס של לפני חמש שנים.
עולה עליי.
עוד קצת
ואני חוזרת לגוף שהיה לי כשהוא לקח לי את השליטה.
עושה לי בבטן תחושה שאומרת את לא אשמה
גם לא איך שנראתי אז

חוזרת לאהוב את עצמי.
מתחילה לא להסתיר.

נראה לי שמטרה אחת הושגה.
לפחות.

עניין של אמבטיה.

יש נקיון ששורפים בו
זה לא נעים אם אתה לא באמת מת.

מים חמימים
חמים מידי
תחושה שהעור נגמר

לאט מניעה את הברז ימינה
יותר ויותר
מים חמימים פחות
פחות

שוטפים מערסלים גב לחזה
ידיים מורמות בתנועה אגנית
פעמונים ינידו עצמם סביב מותניי

עד לקצה הימין
קור שוטף
והחום פנימה מתנדף
וחמים

מנסה לקרר את השרפה
ואין
מספיק קור.

משהו בוער
בתוכו של
י

זולגת עם עצמי
רוקדת

משחקת עם עצמי.

נותנת לאחרים לגעת, קצת.

מחייכת המון.

שולחת נימים וקושרת את עצמי לאדמה.
שחור של אדמה לפני זריעה.

הכי נקי מלוכלך שיש.


שרה לא באמבטיה.


כואב, כן.
יכאב, כן.

אני אכאב. ללא ספק.

בין לבין ובתמהיל של חיים שנושמים בהם.

הרבה פחות קשה להתבונן במראה.
מקלפת שכבות של הסוואה.
מגרדת בחתיכות


מפציעה בבקעים את כל הרגישות יתר.
אני אסתכל בי בוכה.

והיתר ישתחרר מרסנו

אפשר לגעת.

עוד מעט ממש
כבר לא מדבקת.

כבר לא כוויה
כבר לא כבויה.

רעב מכרסם
פוער פה
פוער אותי

נעים לי באור שלי


צעדים ראשונים
בעור שלי.

אפשר.

טוב לי מבפנים
חיוכים מפליאים בי

בכיתי לפני כמה ימים
בשקט כזה
אחר כך חייכתי

מחר, לוקחת עוד צעד.

כבר לא זוחלת.
צעדים מדודים
איטיים.
נשימות גדולות
אבל צועדת
וטוב.


את מאמינה אני צובטת את עצמי
להקשבה.

מתישהו אני ארוץ.

חיוכים מפליאים בי
אותי.

המיניות שלי דורסת אותי לפעמים.
היא מגיחה מעיקול לא ברור
וזהו.

לפעמים אני מסתכלת בעיניים שלה ואני רואה
שיניים מחודדות היטב ריר נוטף.
ריח מהביל.
ורעב.

סירחון של רעב.
וריקבון בשר שעוד תקוע בשיניים.

המיניות שלי דורסת רומסת גם אותי לפעמים.


יש היסטוריה של המיניות.
העולמית. האנושית. האישית.

את יודעת היא לוחשת לי.
פעם היינו אחרת.
פעם היינו.

מלטפת אותי בציפורניים מושחזות
ולוחשת דברי זימה של עבר משותף.

פעם הנגיעות האלה.
העדינות.
המרפרפות של התחלות לא ברורות.
את פעימות הלב כשהגוף מרגיש את צל החום של הגוף השני
מרחוק.
פעם לא יכולנו לנשום שם.


ואחרי והמון זמן זה היה השיא שלך.
אומרת ומחוררת לי את הפיטמה עם ציפורן אחת
אני נתתי לך כמה דקות להנות מהמשחק התמים שלך.
וחיכיתי שידחוף לי את הראש למטה
למצוץ לו.

לטרוף.

וזה תמיד הגיע.
את נעלמת לך הגעת לשיא שלך.
ואת ההדרדרות משם הלאה זה כבר היה החלק שלי.
כבר לא היינו. היית והייתי.

אני מסתכלת עליה.
נקודות אדומות מעטרות אותי.
גידרתי אותך. אני יודעת
גידרתי ודחפתי עמוק.

ועכשיו את פורצת את עצמך לתוכי
וזה צורב ומדמם בי פתחים
וזה עושה אותי מאושרת

אני לא רוצה יותר מיניות חלקה ומוגדרת
מגודרת
אני רוצה אותך פאזל שלי
חלק עם כל כך הרבה שלוחות
נימים אל עצמי.

אני ואת נחזור לנהיה
לאנחנו.

הנה. היום
הנגיעות של ההתחלה.
הן לא הסוף שלי
הן לא השיא שממנו את ממשיכה.
אין מפולת.

היום יש רעב.
אחרי ההתחלה. אחרי הנגיעות המהססות
המהוססות הרוחשות תיכנונים ופחדים.
ליטופים אקרעיים וחצי.

יש רעב לאמצע עסיס שנוטף על סנטר ושדיים
על הזין. מצטבר בטבור בבטן
בשלפוחיות

לאט ננקז אותן
יחד.