כתבתי בנקודה
ושמה גם כאן.
פשוט כי ההפרדה מטשטשת לי.
זה לא רע בכלל
אפילו נעים
יש עוד מידור חרשי שמהבהב את עצמו בחלקים כבר
לא תוחם חלק, מהבהב עצמו בדעיכה
צבעים
פגישה ראשונה היא חולפת כמו צעיף עדין וצהוב
כל כך צהוב ומואר
מחייכת שואלת
מקשיבה
בעיקר שואלת אם אני יכולה להגדיר במילים שלי את המטרה שלי אצלה
מה אני רוצה להשיג בפניה שלי כאן.
ואני יודעת כבר המון זמן שיש לי 3 מטרות שאני רוצה לסגור בחיזוקים פינתיים
ולהמשיך
וכשהיא שאלה אמרתי רק שתיים
שכחתי לומר שאני רוצה להפסיק לחוש אשמה.
נראה לי שיכול להיות
טפוי טפוי טפו...
שאני כבר לא מרגישה ככה.
לפעמים בנקודות סדוקות יותר זה עוד צץ
אבל אני מסתכלת עליו ואומרת לציפה הזו
שגם חרא צף. זה לא עושה אותו פחות קיים.
אבל זה לא אומר שצריך להתעטף בו.
בעיקר אומר שמישהו צריך להמשיך הלאה.
כן אשמה, למה בעצם.
אני חושבת שזו לקיחת אחריות
לא נכונה אולי
אבל היא מנחמת בכך שהיא מחזירה את השליטה על המצב לידיים שלך.
אני אשמה אומר שיכולתי לעשות משהו. כל דבר ולשנות.
אני משילה מעמסות וקילוגרמים ביחד
הג'ינס של לפני חמש שנים.
עולה עליי.
עוד קצת
ואני חוזרת לגוף שהיה לי כשהוא לקח לי את השליטה.
עושה לי בבטן תחושה שאומרת את לא אשמה
גם לא איך שנראתי אז
חוזרת לאהוב את עצמי.
מתחילה לא להסתיר.
נראה לי שמטרה אחת הושגה.
לפחות.
לפני 18 שנים. 19 בספטמבר 2006 בשעה 19:01
