נגיעות של אונס

על אדום, התחלה של שחור ומה שביניהם סגול.

פעם היו לי תמונות מפורטות
החיוך שלך, השיער החלק שלך נשפך על המצח, ניצנוץ של זיעה.
היום כשהגוף מרגיש אותך שוב. בזיכרון שזורק. יש יותר צבעים צורות מרקמים
מאשר זיכרון שלך. אונס אותי.

בהתחלה יש אדום. המון אדום. של סדין וכתמים. אדום עז, חד, בוהק, צמיגי ומלא בתנועה.
אדום עם מרקם גושי. מטושטש בקצוות. שאין. מפתיע.
אדום של דגל. התגרות או אזהרה. אדום.

והוא מרעיש אותי לקיפאון כשהוא בא. מדמם אותי באדמומיות הזו,
מסנוור אותי לכדי הרצון להתקפל בעצמי.

ואז הוא עובר בסגול.
הסגול שלי עכור, זה סגול של ביניים.
הוא סטטי. ומגוון. משתנה בהרכב בטעם שלו.
הסגול שלי הוא לא לכאן ולא לכאן.
הוא לא רע. הוא לא טוב. הוא שם.

הוא ממלא בין תמונה לתמונה את הדברים שאני שוכחת.
את הדברים שאני זוכרת ולא. הוא מדביק בחזרה
מחבר למציאות מראה לאושרם. מראה לי. לעיניים שיכולות להפקח מול העדינות,
מול התמונה של האגרוף שלך נע לכיווני. מול העיניים שלך שלא רואות. אותי.

פוקחת עיניים יותר
ושוטפת בסגול.

האדום נע דרך הסגול ומשתנה.
בטבעיות.
כי הגיע.

לא דוחפים ולא נדחפים רק נעים בזרימה דרך ובעד.
עכשיו בעד.

הסגול הזה. זה השלב של השקט יותר
שהנשימה מתחילה לחזור
שהגפיים מניעות אצבעות מותחות גידים לאחר כך.

זה החיבורים שמתפזרים בתוכי
להיות חלק. בי.
ולא בחוץ ומופרד. לא טמא לא מנודה.
זה הסגול של קבלה.

לפעמים נדמה לי שהוא כל כך עכור כי, הוא סופח את כל מה שנדבק בחלקים כשהם לא היו בי.
אבק קוצים ונוצות של ציפורים שעברו וניקרו קצת. עלים יבשים עור סדוק ומתקלף.

ובזמן האחרון יש התחלה של שחור. אולי כחול כהה. בינתיים חדש.
והוא מוחלט וחלק. מרגיע. עם מרקם מעושן כמעט מתנדף וממריא. נע.
אני רואה רק קצה שלו ואני מרגישה מרחבים אינסופיים.

ואז אני.

אני.

וגם חוזרת.

לפעמים כשהגוף זוכר אחורה בפלאש
יש רק צבעים.

היום אני רואה גם תהליך. גם שם.