נגיעות של אונס

האור של המנורה המצונפת נופל ברכות על העור.
לחות נמשכת אצבעותיי כפות ידיי חופנות את העור את הבשר, אותו.

קרוב ונעים. חמים ורגוע.
תרה מקומות יבשים למרגוע.

ואז מתהפכים
מתמסרת
עם כל חפינה והחזקה אני מרגישה יותר ויותר כמו עיסה והנחתום שלה.
הוא לש אותי.
מרגיע ומרגש גם יחד.

החיכוך המלטף של הזין שלו בבסיס הישבן ובחריץ.
מעביר בי צמרמורות קטנות של עונג בפיעפוע.


חצי שואל חצי אומר שהוא הולך להצליף בי.
דורש תשובה.

-כן.


בהתחלה זה לא ממש הצלפה יותר טפיחה נעימה מרגישה בודקת. לאט הוא מחזק אותן
ושוב משחיל אחת חלשה
המיקום משתנה ומתמקד לחילופין.

בהתחלה לא כואב בכלל.
מרגיש קרוב ואינטימי.

אחר כך הכאב מתחיל להשפך בתוכי. מטפטף בי.
אני נושמת את הכאב. מרגישה את היד מתכוננת ומשתדלת להרפות אחיזה.
יודעת שהוא אוחז היטב.


זה לא תמיד מצליח לי,
לפעמים האינסטינקט להתגונן חזק ממני.

ואז הוא לוחש בי תרפי.

אני נושמת לאט ומלא כפי שלימד אותי בעבר ולוקחת ומקבלת את הכאב שהוא מעניק לי.

הוא מצליף בי חזק יותר באותו מיקום חזור והצלף הכאב גואה בי
מתמרד בי

אני מתרוממת.

לא יודעת למה, לא בדיוק אינסטינקט
סוג של אמירה. של מנוחה.
של מרחב נשימה
תחושת תנועה ויכולת שאבדה לי עם כל הצלפה.

הוא מניח יד ודוחף לא בכוח אבל ביציבות, קונטרה לחזור חזרה לתנוחה.
נותן לי לנשום

יודע שאחזור.

זה סוג של מאבק בתוכי שמתקיים
בין הרצון לקבל ולתת. התמסרות בין אינסטינקטים קדומים של הגנה.
צורמים בי שינויים.



ואני חוזרת.
מקבלת עוד.



אבל משהו משתנה.
אני יכולה להרגיש את הזרם התחתי בי משתנה.
לא כעס.
ולא אכזבה.




חיבור עמוק פנימה שחופר במקומות רכים בי.
הכאב והקבלה השקטה שלו.
חוסר התנועה של הגוף.

מזכירים בגוף כניעה.
תקיפה.
זיכרון עמום שפושט עצמו בי.
ואז, הוא הופך אותי על הגב.
מניח את ידיי מעלה.

יש לך מושג כמה את רטובה הוא אומר מעט שואל.
מעביר יד בכוס שלי משפשף רטיבות לנוכחות בין רגליי.

הוא רוכן מעליי בין רגליי
הזין מלטף כמעט ולא נוגע בי.
ואז בכוח מפגין נוכחות.

שאני אכנס לך לכוס? הוא שואל בקול רם.
ואני, אני לא מסוגלת לענות מתענה בין דברים שצפים בי מהעבר.
בין רצון להרגיש אותו בתוכי מלאה.
בין ידיעה שלקבל אותו שם מתוך שליטה קשה לי מאוד.
סוג של גבול
ולכן מותיר את הבחירה בידיי

תחליטי אחרת אני אקבל את ההחלטה עבורך.

לוחץ אותי להחלטה.

-בכוס.

אומרת ולא מוסיפה.

לא חושבת שיש צורך בעוד מילים.
לא חושבת שזה הזמן.
יודע. סומכת עליו שיודע שזה לא יהיה קל.

תשארי פתוחה הוא אומר לי
והולך לכמה רגעים.

אני נשארת קשה לי לא להיסגר
קשה לי הפגיעות הזו מבפנים שחורצת בי סדקים.

חוזר, אני אחדור אלייך לאט לאט.

ואני נושמת הקלה.
שיודע.

והוא חודר בהתחלה לאט.
אבל לקראת סוף החדירה זה כבר מהר.


ואלימות משתחררת בו
חודר עמוק וחזק
פראי ומשוחרר

מחזיק את ידיי מעל הראש.
הגוף נזכר המחנק הזה של גוף על גוף

אני יודעת שזה הוא.
אני מזכירה לעצמי שזה הוא בין נשימה לטביעה.

תגידי לי תזיין אותי

שקט

תגידי

תגידי לי.

-תזיין אותי. אני לוחשת מקוטעת בנשימות חדות חנוקות

תגידי לי תקרע אותי
תפתח אותי
תדפוק אותי
תפרק אותי


ואומרת ואומרת

בקול רם יותר תגידי
לא ללחוש

ואומרת
בשקט

וזה מתריס בי.
אני שוקעת וצפה בין תקיפה לעכשיו.
דמעות זולגות ממני
הוא מזיין אותי חזק ומהר
לא מסתכלת עליו שוקעת ונאבקת לחזור לעכשיו.


תסתכלי עליי.

מסתכלת
מה את רואה? הוא שואל
מפציר בי

ואני יודעת מה הוא רואה.

דמעות זולגות ונקוות בגילגול ישר לאוזן
נשימות כבדות ושטוחות
ממהרות בי.

ואני רואה אותו

ואני לא.

וכן.

ומבקשת די.
לא עוד.

את רוצה אותי בתוכך?
ואני מנענעת ראשי לשלילה.
אבל הוא לא יוצא.
טוב שכך.

הוא מבקש ממני לחבק אותו
ואני מלטפת
נוגעת
בודקת מציאות מחדש.
לאט האחיזה שלי מתחזקת
מתעצמת
חובקת אותו אליי
ולא משחררת
הוא נע בי
מזיין אותי
פותח אותי.
ומגרה לי
ורטוב לי כל כך
ונוגע בי עמוק כל כך.
ואני שם. שוב.

מגורה עד אין קץ על סף גמירה מיוחלת.

ומתמלאת בכזו אשמה נוראית.

מחזיקה אותו ברגליים חונקות
בידיים שורטות עמוק לתוכי.

הדגדגן שלי, צורך למגע יותר ישיר
לאצבע שלי

ואני מלאת אשמה מאכלת מעכלת שאיני יכולה מאום.

רק לנוע ולהיות



בעוצמה הוא נדחק לתוכי בעוצמה
אני חובקת אותו כל כך חזק שזה מגביל את תנועותיו אנחנו נעים ביחד רבים בתשוקה על המיטה.
רטיבות.


גמירה. שיחרור רפיון

שיטפון.

אני מתגלגלת לצד
חובק אותי מאחורה.
מחזיקה את היד שלו
כמו עוגן בים הרועש בי אותי.

ונרדמים.

אני מתעוררת באמצע הלילה.
מכסה אותו
מכבה את האור ומצטנפת אליו.
קרובה נורא.
סערה שוכחת. שוככת.





בבוקר מתעוררים
עמוסת רגשות שרק מתחילים לבצבץ
הקרבה קשה לי באור של מחרת.

את כועסת עלי? שואל בשקט

אני לא יודעת אני עונה.

ואחרי דקותיים מוסיפה לא נראה לי.
לא נראה לי שעלייך אני כועסת.

ולא אומרת
כי כבר קם והלך אל המים לשטוף
שעל עצמי כועסת.

מבויישת
מלאת אשמה.
מנסה לצרף חתיכות
להבין.

מנסה לזכור
שזה בסדר.

שאין מקום לאשמה הזו.
אין זה מקומה.

ושהקשר קלוש וקיים רק במוחי.




אני יודעת שקשה לו
שזה היה לא קל לראות אותי בוכה ולהמשיך לזיין אותי.
אני יודעת שזה היה ממש קשה להמשיך אחרי שאמרתי שאני לא רוצה.
ואני יודעת כמה כוח ועוצמה זה דורש.
אני יודעת שהוא לא איבד שליטה.
אני יודעת שהוא חשב שאני שוקעת ונעלמת
אני יודעת שזה לא קל לחשוב שלא רואים אותך. ואני חושבת שזה מה שהוא חשב.
שאני לא רואה אותו שאני נעלמת בעבר ומאבדת אחיזה בהווה.

אבל זה לא נכון.
שקעתי טבעתי קצת ונעלמתי לפרקים. אבל לא הפסקתי לראות אותו.
מאבק עיקש שהתנהל בתוכי קרע בי

נראה לי שהוא מרגיש שאני כועסת עליו, על מה שקרה, על ההחזרה למקום שלא ברור מה מקומו..
אבל אני לא. אין בי כעס כלפיו. אני פשוט מבולבלת. מאוד.
ומרגישה אשמה נוראית.
אשמה שאני יודעת שאין בה הגיון אמיתי.
שקיימת רק בתודעה שלי.


הוא גרם לי להתמודד עם דברים שקיימים בי.
הוציא את החיה שלי מהכלוב שלה.
אתמול.

אתמול כל כך מילא אותי שהוא אסף אותי אליו אחרי.
שהוא נתן לי להחזיק לו את היד.

לקח לי זמן להרדם.

ואם היה לי אומץ וכוח עוד להתמודד
לא הייתי מטביעה שדים ממרבצם בשינה.
הייתי מדברת איתו.

במקום, אני כותבת.




---

האשמה שמתלווה לרצון הזה ליכולת לחוות ולהנות
הפער בין מה שמרגיש למה שנחשב

אני יודעת שיש אחוז לא מבוטל של נשים עם פנטזיית אונס.
אני יודעת שללא מעט מהן יש רגשות אשם בנושא.
לא כל שכן לאישה שבאמתחתה מצויה תקיפה מינית.

הדיסוננס קורע פיסות לחוסר
וכלום כבר לא מתאים, מתאים.

אני יודעת שזה הגיוני ברובד מסויים ואני יודעת היטב שזה לא עומד במבחן המציאות
שהאשמה היא פיקטיבית ואיננה קשורה ללוגיקה.
היא קיימת.

ככה.

זו העובדה שעמוק בפנים ואולי בפני השטח המגורדים
אני מרגישה שבעצם העובדה שאני נהנית, מתענגת מה-"תקיפה" עם מישהו שאני אוהבת וסומכת עליו.
ויודעת בוודאות שיעצור. כשאומר באמת.
אבל עצם העובדה שאני נהנית ממשחקי פנטזיות אונס מעניק אישור לתקיפה האמיתית שחוויתי.
שזה בסדר, שאולי ביקשתי לי.

זה כמו נותן משנה תוקף
לתוקף.


ובבוקר אחרי שנשטף.
נשטף ממני והלאה. ריחוק פער עצמו בינינו.

חשבתי לרגעים שפצעו
שאולי הוא מרגיש שאני דוחה בהנאה שלי, צורמת
בקונטרסט שלפרקים הוא אני.