נגיעות של אונס

לאחרונה הבנתי דברים על.. בעצם על עצמי. על מי שהייתי. ועל היום שאני.

חזרתי אחורה לפצע לחץ מהעבר.
רחוק ממני כאלפי שנתות ועדיין חזרתי
רציתי הפעם להבין איך.. איך נכנעתי שם.
מה הוא עשה אם בכלל שגרם לי לעשות משהו בניגוד לרצוני.

כי הוא לא הכריח אותי

והוא לא כפה את עצמו פיזית.
אבל יש גם כפיה שאין בה פיזיות.
לא, יש כפיות אחרות

ורק האיום מספיק
בעיקר לנשים לאחר תקיפה מינית
מספיק בכדי לשתק. לכפות.

רק המחשבה שזה חוזר על עצמו.

לפחות, זה מה שקרה אצלי.

העיקביות העיקשת המניפולטיבית
של מלחמת התשה
של חזור ובקש ותמרן ומגע מתחיל
שאינו נפסק גם לאחר שאמרתי לא.
התחיל מחדש.

למה זה עבד?

למה לא זרקתי אותו מכל המדרגות?
למה נכנעתי?
למה נתתי לו?

ואני מבינה קצת יותר
מי הייתי אז.
ושאני צריכה לזכור להסתכל בעיניים טיפה יותר
סלחניות? חלשה יותר
שבירה יותר.
תמימה הרבה יותר.

ועדיין.

התחושה שלא מקשיבים ללא שלך
שהוא לא נחשב
ההשתרשות של החוסר אישור שבלא שלך.
מוטמע, והוא מתעלם שוב ושוב.. ללא שלי פג התוקף. בא תוקף.
והדבר האחרון שאת רוצה זה להאנס שוב
להתקף שוב

שאת מוותרת, נותנת.
לא, אי אפשר בכלל לקרוא למה שקרה שם אונס.
או תקיפה. תמרון זול אולי. מניפולציות וניצול רגישות שברירית, אולי כן.
אבל לא אונס.

נכנעת.
"עשה בי באישורי," עדיף-(?).