נגיעות של אונס

כבר הרבה זמן שאני לא ממש כותבת כאן.
זה לא שהכל נעלם.
זה לא שאין בי עוד את נגע.

אבל כשהתחלתי לכתוב את נגע
לא חשבתי שאגיע לכאן.
לא ראיתי את הסוף לכל הליכלוך ולכל הזוהמה שבי
בכתם המתפשט הזה

הרגשתי, לא שבורה
אבל בהחלט מסודקת.
לא הצלחתי לראות.

לא חשבתי שאני אגיע לכאן.
והנה. אני.
עוד שרוטה עוד מסודקת לעיתים
אבל אני.

ולמה אני כאן?
למה עכשיו
הרבה זמן או מעט זמן
זה לא משנה
אחרי.

לכתוב, לפנות מקום שיכיל הכל
לכתוב ולשכוח אחרי
להותיר רישומים
שאוכל לחזור אחר כך בעיניים אחרות
שלי יותר ולקרוא.
הכל.

חברים. אנשים שהיה להם מספיק אכפת לחזור ולא להתיאש מלומר לי
נקיה. שאני לא צריכה להתנקות שאני נקיה כל כך כבר. מראש. בלב. כל הזמן.
גם כשלא. להסביר שוב ולחבק כשלא. להכיל להחזיק. אנשים שלא ביקשו ממני דבר
ולא נגעו בי יותר משיכולתי.
אנשים שלא ריחמו. אנשים שראו אותי באמת.
שהצליחו עם המילים שלי לראות מעבר לקורבן תקיפה.
לראות מעבר למיתוסים וסטיגמות.
אנשים שהצליחו לראות כמה חוסן.
ובתמורה הראו לי בחזרה אותי.

אנשים שהשיבו לשאלות הכי רטוריות שיש.
כי הן לא תמיד כאלה.

(תודה.)

הפניה ללא שינאה.
לא שונאת אותו, את התוקף.
מעולם לא שנאתי.
כעסתי זעמתי אבל לא שנאתי.
לא, לא יודעת להסביר למה.

אני לא חושבת שיותר קל לשנוא או פחות קל.
אני לא יודעת אם זה היה מזרז את התהליך.
האם שינאה היא מנוע חזק ומספק להחלמה?
האם היא היתה מונעת את כל ההאשמה העצמית?

אני חושבת שלא.

אני חושבת שאשמה היא משהו נפרד משנאה.
אתה יכול לשנוא מישהו ועדיין להרגיש אשם במה שקרה.
שינאה אינה שוות ערך במשמעותה בהטלת האחריות והאשמה על הצד השנוא.

לא אצלי.


לפעמים, רוב הזמן
את מרגישה אחרי טריפת ספינה
קרשים פה ושם נסחפים מספיק קרוב כדי להעניק לך נקודת האחזות עד דימום ציפורניים
ועקירה כואבת לשקיעה
מערבולת

את בולעת כל כך הרבה טינופת שאת לא יודעת מתי תרגישי אי פעם קרוב לנקיה.

נאבקת בין כל מנגנוני ההשרדות שלך לבין להישאר את.
בועטת בעצמך
ונלחמת כל הזמן
ולפעמים שוקעת
באבדון

אני לא כועסת על הבחירות שלי.
אני מבינה אותן
אני מבינה את הנגע שהיה בי
שהייתי. שעודני.
וזה בסדר.


זה לא נגמר.
זה לא הסוף.

אני עוד אכתוב.
אכתוב מתוך נגע.

למי שקרא לאורך הדרך

ולעצמי,

תהליך.


כבר לא נסחפת
שוחה לחוף.
מגיעה.