יש דברים שנדמה לי שלא כתבתי עליהם מעולם. יש דברים שלא עשיתי עם האונס הזה.
למשל לא סיפרתי מעולם למשפחה שלי. אני גם לא מרגישה צורך, מה הטעם בשלב כזה לספר על מה שהיה?
לא סיפרתי על כל הניסיונות שלי לקחת אחריות על האונס הזה, על הניסיונות שלי לנרמל אותו לתוך החיים שלי. הניסיונות להפוך אותו ל"לא אונס". על השנים שלקח לי להיות מסוגלת לקרוא לזה אונס, על זה דווקא כן דיברתי.
גם לא דיברתי על כמות הגברים שניצלתי מינית כדי שיכאיבו לי שינצלו אותי וישתמשו בי בלי לדעת דבר, רק כדי להראות לעצמי שהנה ככה את אוהבת את זה. כמו שהוא אמר. ואם את אוהבת את זה ואם את מבקשת את זה ואם את מחפשת את זה - אז אולי אונס זה לא היה.
ואני לא בטוחה שדיברתי על כמה ברחתי מהמילה הזו אונס, מלהכיר בה, שזה קרה לי.
וגם לא דיברתי על הכוח שמצאתי בזה, ששרדתי את זה.
או על זה שהייתי יוצאת לטיולים באמצע הלילה לבד בעיר בלי לפחד כי הדבר הגרוע הזה כבר קרה לי, ושרדתי. כי לפעמים כל כך נמאס לפחד שמפסיקים לפחד. שהולכים לקיצון השני.
ואני לא חושבת שהעזתי כל כך לדבר על המשיכה לפנטזיית אונס, על תחושת האשמה מלאונן על זה.
כששואלים על הפעם הראשונה שלי, אני תמיד מרגישה שמישהו לקח סכין ופתח לי את הבטן שוב. וכולם רואים לי. ושותקת.
אני גם לא מרבה לדבר על זה, שגם היום אני לא בטוחה אם זה היה אונס. אני יודעת שכן, אבל אני לא בטוחה שהוא יודע שהוא אנס אותי. ואם אני לא בטוחה שהוא יודע שהוא אנס אותי, אז זו בחירה שלי להאנס? כלומר אם זו שאלה של פרשנות למה לעזאזל לא הצלחתי לפרש את זה אחרת. לקרוא לזה סקס גרוע או בעיות בתקשורת ולהמשיך הלאה בחיי. כאילו כלום לא קרה.
למה אני עדיין מרגישה לפעמים את כפות הידיים שלו אוחזות את פרקיי הידיים שלי? הפנים שלו כבר מזמן נעלמו, המילים שהוא לחש לי, נותרו צל של עצמן. אבל פרקיי כפות הידיים צרובות. אני לא יכולה לסבול שמישהו אוחז בהן.
גם לא דיברתי על הקושי שלי להיות כוסית, כל פעם שאני מרזה ואני מקבלת המון תשומת לב מינית זה מזכיר לי שהוא אנס אותי רק אחרי שרזיתי, ואיך ששומן הפך למעין מגן עבורי, כן כזה שמורידים ומעלים. או על זה שאין לי כמעט בגדים עם מחשוף, ושעדיין לפעמים לא קל לי להיות בסיטואציות בעלות פוטנציאל מיני לא ברור. כלומר לפעמים אני עדיין מרגישה שאני צריכה לדעת מראש אם אני רוצה לשכב איתו או לא, שזו אחריות שלי לדעת מראש מה אני רוצה.
דיברתי על הרבה דברים אחרים, והדברים שלא ממש דיברתי עליהם - אין לי בעיה לדבר עליהם היום. כלומר המחשבות הנוראיות האלה, הן לא חיות. הן גם לא רוחות רפאים. הן מחשבות שהיו לי בדרך החוצה. הן חלק מהדרך שלי החוצה מהמקום הנוראי הזה, מהאונס שחי בי שנים.
ולמרות כל הדברים האלה שלא דיברתי עליהם - רוב הזמן זה לא חי לי במחשבות. אני מרגישה אישה שלמה ולא פגומה. אני כבר לא מתנהלת מתוך המקום הנגוע הזה. יש המון דברים אחרים שמעסיקים אותי וממלאים את החיים שלי בעניין ובשמחה והנאה וגם כאב ועצב. חיים מלאים שכאלה, שבהם האונס הזה הוא רק עוד חוויה, עוד אירוע מיני רבים, חלקם רעים וחלקם טובים, שהשפיעו על מי, מה ואיך שאני היום.
אני קוראת אותה ואני חושבת כמה היא אמיצה לעזאזל, כי לא רק שהיא משתפת, היא גם נותנת לכל המחשבות האלה, ה-"כאילו נוראיות", לצאת החוצה.
Here's to cleaning out our closets
"There's a story behind every single scar that I show
I made it out, this a me nobody's gotten before
I had to open my wounds, I had to bleed til I stopped it
Thanks for joining me here as I cleaned out my closet"
