שוב מעבירה אצבע על האבק שהצטבר,
בטקס כזה.
כמו נר זכרון למה שרוצים לשכוח. או לא. סתם שיהיה עוד יום, עוד חודש, עוד שגרה
אני פותחת את הדף ומחדדת את העפרון, מכתימה עצמי בכתמי דיו בחריצות של ילדה שהעט מסובכת לה מידי והעור שלה לבן מידי.
דיו נכנס בחריצים, זה יפה איך שהוא משרטט לי את התאים בעור, את המרווחים האלה. אני לא חלקה. לא, לא משנה כמה נדמה שאני אבן שיש מבהיקה. אני לא. גם הן נשברות, פסלי שיש יפים שבורים, כאילו הדמיון שמנסה להשלים מפאר אותן יותר. הפואטיקה שבחסר. הרווח הזה בין מה שהיה ואיננו ואולי מעולם לא היה.
מה לכתוב, ומכרסמת את קצה העפרון, בולעת דיו. שפה אדומה מנשיכות וכתם כחול של דיו, לא בדיוק במרכז, קצת הצידה, בסטייה.
מה רציתי להגיד? רציתי? אולי סתם אני לא יודעת לשתוק.
חה, אני? לא יודעת לשתוק? אוי אני שותקת כל הזמן. חוץ מכשלא.
כשאני לא שותקת ככה, אני כנה מידי, יותר מידי, הכל נושר ממני ומתקלף. מראה את כל הפואטיקה החסרה בזוויות חזקות ומוארות. מחמיאות ומסתתרות טפח ועוד ופתאום אין יד והראש נשבר ונעלם מזמן. עתיקות יווניות וחמוקיים ושיש קשה ורך ונימוח. חלק חלק אבל לא. מסותת וחריצים ודיו בכל מקום.
אני פותחת את הפה אחרי שתיקות ארוכות ומספרת הכל. לא הכל, כמעט הכל. כל מה שאפשר. לא
זה אף פעם לא הכל אחרת אשתוק לנצח. מה שאני מספרת אני מספרת עד הסוף, חושפת הכל מישירה מבט ונעלמת בתוך עומק אחר. לך תסביר, שאני אף פעם לא אצליח לספר הכל, וגם לא לדעת. אבל כל מילה, כנה ומשתדלת להיות הכי פשוטה ויחפה.
נמאס לי מפואטיקות זולות.
זה כבר פחות נורא לומר, שזה קרה. נאנסתי. קורה. לא נורא. כאילו כן, אבל אתה יודע, אני כאן.
החיים שלי כאן.
וזה קרה. זה בסדר, עוד הרבה דברים קרו ויקרו.
זה לא הדבר הכי משמעותי שקרה. בהחלט לא.
לפעמים בכלל נדמה לי שהדבר הכי משמעותי שקרה זה איך שאני איתך ובלעדייך.
זה הגילוי התמידי הזה כמו הים שמשקיט ובולע הגל מחליק אבנים ומסתת אלים ואלות יווניות בכספית של שקיעות וזריחות. לא תבין, אני לא מבינה, גם לא מנסה.
רק נושמת רוח מלוחה.
וקצף מתפורר כמו שלג נמס, רגע פה ובלי סימן לא
