השנה זה תפס אותי חזק יותר מהפעמים האחרונות, האויר נהיה קשה יותר לנשימה.
הרגשתי שאני טובעת בתוך דכדוך שאינו משאיר מקום להיות, לנוע, לנשום, לראות.
מצד אחד ממוסכת מאוד ומצד שני בלי עור הכי רגיש ומכאיב.
אני לא יודעת למה ככה, רק שהחום של הקיץ נהיה לי קשה יותר והנזקקות של הגוף לנחמה פיזית זעק יותר ונותרתי ללא מענה וללא יכולת לבקש אותה לעצמי. משהו בהתכנסות פנימה הפעם היה כל כך חריף שלא יכולתי לתת לעצמי את מה שהייתי הכי צריכה. ומה שהכי הייתי צריכה הרגיש כמו הדבר שהכי יפרק אותי לרסיסים בלתי מתאחים.
וכבר חשבתי שיותר טוב, זו אשליה שנהיה יותר טוב? או שזה גלים כאלה בתדירויות משתנות שבהם לפעמים קל יותר ולפעמים קל פחות?
אני רואה איזו סדרה, ויש שם אישה שחווה סקס אלים ולמרות שלא אמרה לא, ולמרות שלא התנגדה, זה לא היה משהו שהיא הייתה מוכנה אליו, או רצתה בו, וזה עבר גבול והיא מאבדת חלק מעצמה שם, והולכת לאיבוד, היא נאנסת מבלי להאנס. זה מן אונס אפור, משהו שלא מעט קורה, שגבולות נחצים מבלי לתת עליהם את הדעת ומבלי לומר מילה. ומבלי שמישהו יתנגד. זה פשוט קורה, וזה מרעיד את התשתית העצמית. וכלום לא קרה. כאילו.
אני כל כך שמחה שזה מוצג כך, שמראים את המורכבות הזו, שמעלים אותה לפני השטח בצורה גלויה, שמתעסקים עם הסיטואציות היומיומיות הללו ללא קצוות, רק אמצע אפור.
כמה שטח אפור יש בין להגיד לא לבין להגיד כן.
***
כל פעם שאני מצליחה להגיד לא, שאני מצליחה להקשיב לעצמי ולהבין איפה אני נמצאת בתוך סיטואציה מינית לא צפויה - זה מרגש ומשמח אותי. במיוחד כשהלא שלי מתקבל נקי, ללא עלבון או פגיעה, ללא יצירת תחושת אשם אצלי. אלא פשוט נאמר ומתקבל. זה כמו פלא קטן. זה עצוב קצת שככה, ומשמח למרות.
