נגיעות של אונס

ניצלת או נוצלת?
בלי תשובות ביניים בלי חניות בלי הנחות בלי רגעי הסבר או נשימה בסופו של דבר
בתחושה שלך, נוצלת את ניצלת?
נוצלת-אני עונה לו. ללא ה יוד ללא השייכות הזו. לנוראיות של המילה.
הזו.
יש שקט ולהבים
מפסיקות לשקשק מסתכל בי, בהקשר המיני
לחלוטין מיני ביני בי וגם בינינו.
שווים- אעלק,
צדק מי שאמר שאת הקושי לומר מה אני
צריכה רוצה ולא רוצה בקול רם
חיוני לי.

גם פה נוצלתי.
מהרגע שגלימת הגרוזיה. הורמה.
בפלאש לחצאית של כיתה ב'
שנה לפני הסלמנדרה של ק.צטניק.
בודקים שהמוזרה הזו בנויה כמונו.
כן, יש לי שתי רגליים גם יש לי בין הרגליים
אם אתה כבר מכניס את הראש שלך לשם
לפחות תוציא את הלשון..

לא יכולה להסביר את הפחד שנבלע בי כשנגעת
כך, בהפתעה בהלצה להצלה מפללת תפרים לשם.
שאלת כמה כמה כמה כמה שאלת כמה פעמים
לאחר נגיעת הפתע עשית כבר מה שרצית בחצי.

להסביר כמה זמן לקח לך לגדול לגדל לצמוח בחזרה
הלאה לראות בפיצולים את הנשיות שלך.

אחרי תסתגל בי. את יודעת כמה שאת אישה?
לא, אני לא. לא אישה, עכשיו אני מסתכלת לא מסתגלת
ורואה את האונס מביט בי בחזקה בחזרה.

את הפתע שהביא את הפ.באק. שהביא לחוסר יכולת לנגד.

לא בריא, פיצולים לחתוך לישר קווים רכים משורטטים במכניות
לקטיעה כירורגית מתוכננת היטב, חבל שלא אמרו לי
רציתי נעים, קיבלתי אותך איבדתי.
מתבוננת זרה לעצמי.

האורך שבו החזיק האורך בו טמן ראש לריח טוב יש לך
בכל השעירות שלך, מתבדח על חשבוני, ככה זה.
כשזה בהפתעה, תמיד על החשבון.

שקלים חינוכיים, שקל ללא. לחנך את עצמי להתבונן
במראה שמחייכת לנגדי נגדי לפני 4 שנים, צריחה צריכה
התמודדות.
אי של אפשר לברוח לאיבוד.

כמו הילדה שהייתי ביסורים של צמיחה לאחור.
גזימה קלה, לבונזאי פתאומי. קטנה.
בנומך קטנה במחשבה
אבן נגף שאין להתחשב
לבעוט הלאה שתתקדם בקצב.

מיותרת, נוצלת, הרגשתי, עכשיו נותר
לגדל שוב חצי ופיצולים
הפיצולים שאני
הייתי צריכה לבקש שתחבק. בעור.
באור. בעור. אותי. חלקה ולא מפוצלת.
המדוזה שלך.