נגיעות של אונס

את בסדר.
את לא אשמה.
ואיכשהו התחושה היא שיש משהו שאני חייבת לשנות
אי אפשר להסתובב בעולם כמו שאתה ולשרוד חלק
אם אני חוצה כביש ודורסים אותי, אני לא אשמה.
היה אור ירוק. אבל מה אם לא הסתכלתי לצדדים?
אני עדיין לא אשמה, אבל יכולתי להרים ראש מעבר לחוקים היבשים
של אשם לא אשם. ולא להדרס.

לא תמיד זה עוזר. לפעמים פשוט אי אפשר לראות את המכונית המתקרבת.

המוח המתפתח צריך להכניס המון גורמים למשוואה
כשאנחנו מורידים רגל לכביש :
מרחק מכונית, מהירות, זמן ההליכה שלנו כדי לסיים חציה.
האם נראה לי שהמכונית תראה אותי לא תראה אותי וכדומה..
זה דורש זמן התפתחות ותרגול.
גם כאן.

אז אני לא אשמה, אבל אולי יכולתי להרים ראש ולראות משהו בזמן?
לפחות באחד מהמקרים הללו?

לפעמים נראה לי שיש בי משהו שמשאיר פתח לפגיעות הזו.
הרגישות למסביב. לעצור מול בכי. לענות לאנשים זרים.
לחבק אותך כשאתה בוכה למרות שיודעת שתכף
כשהדמעות יתחילו להתיבש
תנסה לזיין אותי. כי ככה אתה. איתי.
התמימות הזו שלא הסכמתי לשחרר
שעדיין לא רוצה לשחרר
אולי היא קוראת להם לבוא.

יש סיבה לכך שקוטפים פרחים
אני רוצה להפוך לעשב שוטה.