האגדה שאת רגע השיא שלה צייר הצייר -
מספרת שבימים שבהם האלים עוד לא עזבו לגמרי את מחשבותיהם של בני האדם, על גבעה אפורה מעל אתונה ישב בית הדין של האראופגוס. שם לא נשפטו רק מעשים – שם נשקלו גם כבוד, אמונה ופחד.
באותם הימים חיה פרינה.
פרינה לא הייתה מלכה ולא כוהנת. אבל היא היתה יפה לפלא והיא הבינה דבר אחד שאחרים חששו להודות בו: היופי הוא כוח. לא פחות מן החרב, לא פחות מן הזהב, ולעיתים אף יותר מן החוק. גברים רבי השפעה ביקשו את קרבתה, משוררים שרו עליה, פסלים חיפשו בה את דמותה של אפרודיטה, והעיר כולה למדה להביט בה כאילו היא מתנה שהאלים נתנו לבני התמותה.
אבל מתנות האלים תמיד מעוררות קנאות ונקמנויות
פרינה הועמדה לדין באשמת כפירה.
איש לא ידע אם באמת פגעה בקדושה או שרק פגעה בגאוותם של אנשים רבי כוח. באתונה (ובכל מקום אחר) היו פעמים שבהן שני הדברים היו די זהים.
השופטים ישבו בשורות האבן, עטופים בגלימות. פניהם חתומים. החוק לצדם, אך גם הפחד: אם ישחררו אישה שנחשדה בחילול הקודש, יכעסו האלים. ואם ירשיעו אותה ללא צדק, יכעסו האלים עוד יותר.
לצידה של פרינה עמד היפרידס, גדול הנואמים בעת העתיקה. הוא ידע שהמילים, חדות ככל שיהיו, כבר אינן חודרות את לב השופטים. הם לא חיפשו אמת; הם חיפשו ביטחון.
ואז תוך כדי המשפט ביאושו מול אטימות השופטים עשה היפרידס מעשה שאיש לא עשה מעולם.
הוא קרע מעל פרינה את גלימתה והשאיר אותה עומדת ערומה מול כל הנוכחים.
השתרר שקט מוחלט.
האגדה מספרת שבאותו רגע ראו השופטים דבר שלא ראו קודם. מה ראו? יש שאמרו שראו את שלמות יצירתם של האלים, ולכן לא יכלו להאמין שאישה כזו ראויה לעונש. אחרים אמרו שהם פשוט נזכרו שגם מתחת לחוקים ולגלימות יש גוף אנושי, פגיע וחולף ונבוך.
פרינה זוכתה.
היא ירדה מגבעת האראופגוס כאישה חופשייה, והסיפור היה לאגדה.
יש הרואים בו ניצחון של היופי על החוק.
יש הרואים בו תבוסה של הצדק בפני התשוקות.
ויש החושבים שזו כלל אינה אגדה על אישה יפה, אלא על אמת עתיקה יותר: החוק עיוור, אבל השופט לעולם אינו חדל להיות אדם. ולכן נשאלת השאלה — האם אנו שופטים את המעשה, או את מי שעומד לפנינו?
וחוץ מזה ערום נשי הוא מופע של האלוהות.