Machshavot

סקרנות מאיזה סוג רק..

האגדה שאת רגע השיא שלה צייר הצייר -

מספרת שבימים שבהם האלים עוד לא עזבו לגמרי את מחשבותיהם של בני האדם, על גבעה אפורה מעל אתונה ישב בית הדין של האראופגוס. שם לא נשפטו רק מעשים – שם נשקלו גם כבוד, אמונה ופחד.

באותם הימים חיה פרינה.

פרינה לא הייתה מלכה ולא כוהנת. אבל היא היתה יפה לפלא והיא הבינה דבר אחד שאחרים חששו להודות בו: היופי הוא כוח. לא פחות מן החרב, לא פחות מן הזהב, ולעיתים אף יותר מן החוק. גברים רבי השפעה ביקשו את קרבתה, משוררים שרו עליה, פסלים חיפשו בה את דמותה של אפרודיטה, והעיר כולה למדה להביט בה כאילו היא מתנה שהאלים נתנו לבני התמותה.

אבל מתנות האלים תמיד מעוררות קנאות ונקמנויות  

פרינה הועמדה לדין באשמת כפירה.

איש לא ידע אם באמת פגעה בקדושה או שרק פגעה בגאוותם של אנשים רבי כוח. באתונה (ובכל מקום אחר) היו פעמים שבהן שני הדברים היו די זהים.

השופטים ישבו בשורות האבן, עטופים בגלימות. פניהם חתומים. החוק לצדם, אך גם הפחד: אם ישחררו אישה שנחשדה בחילול הקודש, יכעסו האלים. ואם ירשיעו אותה ללא צדק, יכעסו האלים עוד יותר.

לצידה של פרינה עמד היפרידס, גדול הנואמים בעת העתיקה. הוא ידע שהמילים, חדות ככל שיהיו, כבר אינן חודרות את לב השופטים. הם לא חיפשו אמת; הם חיפשו ביטחון.

ואז תוך כדי המשפט ביאושו מול אטימות השופטים עשה היפרידס מעשה שאיש לא עשה מעולם.

הוא קרע מעל פרינה את גלימתה והשאיר אותה עומדת ערומה מול כל הנוכחים.  

השתרר שקט מוחלט.   

האגדה מספרת שבאותו רגע ראו השופטים דבר שלא ראו קודם. מה ראו? יש שאמרו שראו את שלמות יצירתם של האלים, ולכן לא יכלו להאמין שאישה כזו ראויה לעונש. אחרים אמרו שהם פשוט נזכרו שגם מתחת לחוקים ולגלימות יש גוף אנושי, פגיע וחולף ונבוך.

פרינה זוכתה.

היא ירדה מגבעת האראופגוס כאישה חופשייה, והסיפור היה לאגדה.

יש הרואים בו ניצחון של היופי על החוק.

יש הרואים בו תבוסה של הצדק בפני התשוקות.

ויש החושבים שזו כלל אינה אגדה על אישה יפה, אלא על אמת עתיקה יותר: החוק עיוור, אבל השופט לעולם אינו חדל להיות אדם. ולכן נשאלת השאלה — האם אנו שופטים את המעשה, או את מי שעומד לפנינו?

וחוץ מזה ערום נשי הוא מופע של האלוהות.

כלבים אוהבים חברים ונושכים אויבים, בניגוד לבני אדם, שאינם מסוגלים לאהבה טהורה ועליהם תמיד לערבב אהבה ושנאה במערכות היחסים שלהם עם האובייקט. 

ספר האלילות

ברונו שולץ (1942–1892) היה סופר, צייר ומורה לאמנות, שנולד בעיר דרוהוביץ’, שהייתה אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית.

הוא לימד ציור במשך שנים בבית ספר מקומי, וכתב במקביל סיפורים בעלי סגנון פיוטי ודמיוני.

פרסומו נשען בעיקר על שני קובצי הסיפורים חנויות קינמון וסנטוריום תחת סימן שעון החול.

יצירתו משלבת זיכרונות ילדות, חלום, מיתולוגיה, אירוניה ואירוטיקה, ונחשבת לאחת הפסגות של הספרות המודרניסטית בפולין.

במהלך השואה נכלא בגטו דרוהוביץ’ ונאלץ ליצור עבודות עבור קצין גרמני כדי לשרוד.

ב19 בנובמבר בשנת 1942 הוא נרצח ברחוב בידי איש אס אס. מותו הפך לסמל של אובדן לדור שלם של יוצרים יהודים.

את ספר האלילות שולץ יצר כסדרת ההדפסים בין השנים 1920–1922, עוד לפני שהתפרסם כסופר. הוא עבד בטכניקה נדירה בשם cliché-verre, המשלבת חריטה על לוח זכוכית עם הדפסה צילומית. הוא ראה בסדרה יצירה שלמה, כמעט כמו רומן חזותי, ולא רק אוסף איורים. במהלך חייו היא הופצה במספר עותקים קטן מאוד, באריזות שעיצב בעצמו.

הסדרה כוללת כ-26 הדפסים. היא חסרת עלילה רציפה, אך יש בה עולם דימויים עקבי מאוד.

במרכז כמעט כל הדימויים ניצבת אישה: גבוהה ומרשימה, לבושה באלגנטיות או בלבוש חושפני למחצה, בעלת סמכות מוחלטת, לעיתים קרובות מוצגת כמלכה, אלה או דמות מיתולוגית. מולה מופיעים גברים. כורעים על ברכיהם, מנשקים את ידיה או את רגליה, משתחווים לה, לעיתים הם קטנים ממנה באופן לא מציאותי, כמעט כמו ילדים או בובות.

במקרים רבים מופיעים מוטיבים של: פטישיזם של נעליים ורגליים, יחסי שליטה וכניעה, סגידה לנשיות, השפלה אירוטית, תיאטרליות וקרנבל מוזר.

עם זאת, רוב העבודות אינן פורנוגרפיות במובן הישיר. הן מציגות הרבה פחות עירום מפורש ממה שניתן היה לצפות, והדגש הוא על יחסי כוח, פנטזיה וסמליות.  חוקרי שולץ סבורים שהסדרה משקפת חלק משמעותי מעולמו הפנימי. במכתביו ובעדויות של מכריו עולה כי שולץ נמשך לדמויות נשיות דומיננטיות, וכי נושא ההערצה והכניעה לנשים העסיק אותו הן באמנות והן בספרות. עם זאת, אין ראיות חד-משמעיות לכך שחי בפועל אורח חיים של יחסי שליטה וכניעה; קשה להבחין בין פנטזיה אמנותית לבין מציאות ביוגרפית.

רבים מכתביו ומיצירותיו של שולץ אבדו במהלך השואה. גם סביב “ספר האלילות” קיימת היסטוריה מורכבת של עותקים נדירים, הדפסים שהתפזרו בין אספנים, וחלקים נחשבו אבודים במשך שנים. לאחר מותו פעלו חוקרים ואוצרים לשחזר את הסדרה ולהוציא אותה במהדורות מלאות ככל האפשר.

למרות שהספר נודע בזכות תכניו הארוטיים, בהוא נתפס כיצירה העוסקת ביחסי כוח בין גברים לנשים, פטישיזם כצורת פולחן, דמיון, חלום ומיתוס, זהות, חרדה ותשוקה.

זו אינה יצירה שמטרתה לעורר גירוי מיני בלבד, אלא יצירה סימבוליסטית מורכבת, שבה האירוטיקה היא (גם) אמצעי לביטוי עולמו הנפשי של שולץ ושל רעיונותיו על סמכות, כניעה והערצה.

אמן גדול ופורץ דרך שנרצח כי…כנראה כי היה יהודי.