בשלוש שנים האחרונות אני עושה המון ניקיון בחיים שלי.
מאז הניתוח גיליתי מי באמת חבר ומי לא.
מאז שחוויתי את הפגיעה מאנשים שהכרתי, שיש לנו אותם תחומי עניין וסביבה משותפת הבנתי שזה כבר לא מספיק לי.
אני צריכה יותר.
ובשנתיים האחרונות התנתקתי מהמון אנשים כי בעיניי הם לא אמינים מספיק, אני לא סומכת עליהם והם לא הראו לי שום מחויבות לחברות שלנו.
פעם ב לשוחח ולצפות ממני לבוא ולכבד בימי הולדת ואירועים, לשמור על קשר, לעזור, לתמוך, להכיל, Hell no.
או שאתם שומרים על קשר רצוף (בהדדיות כמובן) או שפשוט לא.
חלק מהאנשים נמצאים פה, חלק במציאות, חלקם היו במציאות דרך הכרות באונליין ולבסוף גם הבנתי שהם לא מי שחשבתי שהם.
כשהייתי צריכה תמיכה נפשית, או סתם טלפון לשאול לשלומי הם לא היו שם . אז זה ממש מיותר.
וזה בסדר, ממשיכים הלאה.
כל אחד בחייו.
אין בי טינה, אין בי שנאה, זה פשוט משהו שלא יחזור על עצמו.
לוקח לי זמן אבל לבסוף אני רואה את מי שמולי, לטוב ולרע
ולא, גיליתי שאין לי שום בעיה להתנתק ולחסום ולהתעלם מאנשים שבעיני רעילים. וזה מה שהתחלתי לעשות.