תמיד הייתה בי ניגודיות.
מצד אחד מאוד עצמאית, חזקה ו"בוסית".
כשאני נכנסת לחדר מרגישים ושומעים אותי תמיד.
משדרת תמיד שהכל בשליטה, גם כשמבפנים הכל מתמוטט, רגילה להתמודד לבד, ולפעמים זה בהחלט עדיף לי.
אין לי בעיה להגיד, תביא, תעשה, תאסוף, תקנה. אבל זה מתיש אותי מאוד.
לפעמים, בא לי פשוט להוריד את כל החומות והמגננות ופשוט לשים ראש על מישהו עם חזה רחב שיודע מה אני אוהבת ומה אני רוצה, ולתת לי קצת מנוחה מלהיות כל הזמן בהיכון, כל הזמן מוכנה לדבר הבא .
זה מצריך ממני לתת אמון מהר שעוד לא קרה לי, חוץ מפעם אחת אבל זה כבר לא רלוונטי, וזה דבר שמאוד קשה למצוא.
לצאת עם מישהו זאת לא בעיה,אף פעם זאת לא הייתה בעיה, השאלה היא כמה חזק (לא פיזית) הגבר צריך להיות? אני מוכנה באמת לתת למישהו את האפשרות איך נקרא לזה? "להציל"? "להרים"? לא יודעת בדיוק לשים את האצבע על זה אבל אני כן יודעת שיצטרכו להיות וויתורים (לא יודעת אם זאת המילה הנכונה) מהצד שלי כי אני די מופנמת ואני בהחלט יודעת שאני כמעט ולא מבקשת עזרה רק אם אני ממש ממש מרגישה שאין מוצא ואני בהחלט צריכה ללמוד פשוט להגיד במצבים מסויימים "קשה לי ואני צריכה עזרה".
לפחות בינתיים יש לי את המקום הזה לפרוק ולהקיא את כל המחשבות שלי שזה כבר עוזר לי.
❤️