השנה היא 2010
חצות, לקראת סיום משמרת ראשונה בעבודה זמנית בפיצרייה.
לאחר 7 וחצי שעות של עמידה ממושכת ליד תנור לוהט הגיעה שעת הסגירה המיוחלת ונותר רק לנקות את המטבח.
הפה שלי מיובש, אני ניגש לדלפק ולוקח לי בקבוק קולה.
העובדת דלפק בדיוק סיימה לנקות וסוגרת קופה, אני מתהלך לכיוון המטבח עם הבקבוק ואז היא מבחינה בי.
"מה אתה עושה?" היא שואלת.
אני מסתובב אליה ומשיב
"לוקח לי משהו לשתות."
"אבל למה מכאן? לא שמת לב שיש מקרר שתייה גם במטבח? אתה רואה שהרצפה רטובה, עכשיו אני צריכה שוב להעביר סמרטוט בגללך!"
"את צודקת, אני מתנצל, זה לא יקרה שוב." אני משיב ומסתובב חזרה.
אני ממשיך ללכת לכיוון המטבח ואז היא אומרת לי בצחוק "פעם הבאה תקבל עונש!"
אני עוצר וקופא במקום ומתחילות לי דפיקות לב מואצות.
היא מבחינה בכך שעצרתי ושותקת, ולאחר כמה שניות הדופק חוזר למצב סדיר ואני יוצא מההלם וממשיך ללכת.
מישהו אחר היה מעמיד פנים שהוא לא שמע את זה וממשיך ללכת, או מסתובב אליה עם חיוך ממזרי ועושה לה נונונו עם האצבע, אבל אני זה לא מישהו אחר.
אני מתיישב באחת הפינות במטבח ומוזג לעצמי כוס קולה.
תוך כדי שאני לוגם אני חושב לעצמי בטח היא חושבת שאני איזה אידיוט חסר חוש הומור שלא מבין בדיחות, מצד שני למה היא שתקה? אולי היא קלטה את הסיטואציה?
קלטה שהיא מדברת עם בדס"מי נשלט?
הרגישה באוויר את עוצמת הזרמים שעוברים לי בכל הגוף כשאני שומע משפט כזה שמכוון ישירות אליי?
כנראה שלעולם לא אדע.
שבת שלום❤️