לפני חודש. יום ראשון, 7 בדצמבר 2025 בשעה 15:36
כי אני מרגישה מנוצלת ופגועה
וכי אף פעם לא היתה או תהיה לי האופציה לסגירת מעגל.
לא משנה כמה ניסיתי לדבר איתו, גם בצורה הכי יפה שיש, הוא סירב להקשיב.
אבל אלה החיים, לא?
לפעמים יש סיטואציות קשות ולא תמיד יש סגירת מעגל וצריך להתמודד.
אולי זה כי הוא כאן והכינוי שלו כל פעם קופץ לי מול העיניים, זו תזכורת תמידית לדברים שחשבתי שהם כבר מאחורי..
בחיי שחשבתי שזה כבר מאחורי.
אני מרגישה קצת מגוחכת..
חושבת על העבר ועל נרקיסיסט שלא אמור להיות רלוונטי.
קצת מגוחכת, קצת סתומה.
מה הקשר עכשיו?
אני כל כך במקום אחר, אני כל כך יודעת מה אני רוצה..
אז למה זה קורה? למה עכשיו?
אולי זה שילוב של דברים..
הגעגוע להתמסרות, האי סגירת מעגל וגם המחשבה (המוטעית) שהמוכר הוא יותר קל..
אולי זה כי אף פעם לא הוצאתי את זה החוצה וזה יושב עלי כמו שק אבנים שלא שייך לי.
אומרים ש"סודות גדלים בחושך" אז אני בוחרת לצאת לאור...
הייתי צעירה כשהוא קטף אותי (כן קטף), גם בגיל (20) וגם בראש.
לא ידעתי כלום על העולם הזה מלבד שזה מרטיב לי את הכוס ושאני אוהבת לעשות בשביל הגבר שאיתי.
והוא...
רגע, למה הוא? אתה.
אתה ניצלת את החוסר ידע שלי והפכת אותי למישהי שאיבדה את עצמה, הייתי לא קיימת.
גם בעיניך וגם בעיני עצמי.
חינכת אותי לחשוב שהשליטה שאתה מציג לי היא השליטה היחידה שקיימת, נצלנית פוגענית.. ואני לא ידעתי אחרת..
אבל אני ידעתי מה אני מרגישה והרגשתי רע, ממש רע.
כל הזמן הייתי עצובה.. הייתי מתחננת אליך שתשחרר אותי, כי לא ידעתי איך להשתחרר לבד.
ואתה סירבת לשחרר.. מבחינתך זכית בכל הקופה. מולך עומדת בחורה צעירה שלא יודעת כלום וכמה קל זה היה לך לבנות לי עולם שקרי, עולם שבו אתה הכל ואני כלום.
גם כשניסיתי לדבר איתך על התחושות שלי, או שנפנפת אותי או שסובבת הכל והצגת את זה כאילו זו אשמתי..
אני לא יודעת איך נשלטת צריכה להיות, אני לא נותנת לך מה שאתה צריך..
ונתתי לך הכל. הרבה יותר מהכל.
גם כשרצית שנעשה דברים שאני לא הייתי מוכנה אליהם נפשית, ידעת איך לגרום לי להסכים, אפילו שבתוכי רעדתי..
ואם ניסינו משהו והוא לא צלח, היית משאיר אותי להתמודד לבד.. עם הבכי, האשמה, ההלם...
היו ימים שרציתי למות, התפללתי לאלוהים שיעזור לי להשתחרר ממך או שיקח אותי..
ולך לא היה אכפת מכלום.
העיקר שאעשה מה שאתה רוצה.
לרגע לא עצרת לחשוב עלי ועל איך אני מרגישה, זה פשוט לא עניין אותך.
אפילו מילת בטחון לא הייתה לי, במקומה הייתי מתפרקת בבכי שהגיע מהבטן וקרע לי את הנשמה, אמרת לי שזה בסדר לבכות שלא צריכים לעצור..
ואני לא הצלחתי להוציא מילה..
איך אגיד לך שאני צריכה לעצור אם זה נוגד את כל מה שלימדת אותי?
הייתי קפואה איתך, מנותקת..
וידעת הכל ועדיין המשכת...
וזה לא רק הסשנים, נתת לי ללכת ולחיות ככה, במחשבה שאני כלום, שאין אותי, שאני שווה משהו רק כשאני איתך רק כשאני זונה טובה, לפי ההגדרה שלך.
אף פעם לא אמרת לי מילה טובה, אפילו לא אחת גם לא הכי בסיסית ואפטרקייר? בכלל לא ידעתי שזה קיים, בגללך. בגלל העולם שליטה השקרי שבנית סביבי.
והכל עבד לטובתך...
כשהייתי אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניך היית נעלם לשבוע ואני הייתי בתחושה שמחקו אותי מעל פני האדמה, כי אם אתה הכל ואני כלום, מה אני בלעדיך? הרגשתי מתה מבפנים...
ואתה היית בעננים..
עד שסוף סוף הצלחתי קצת לשחרר ויצאתי עם בחור אחר כל כך כעסת עלי, צעקת עלי והאשמת אותי שאני הורסת הכל..
כל הזמן נתת לי להרגיש שאני לא מספיק טובה, לך ובכלל.
כל הזמן שיקרת לי, על הכל.
שנים אחריך שלא הצלחתי ולא העזתי לחזור לעולם הזה..
כי חשבתי שזה מה שיש לעולם הזה להציע לי, שזה העולם הזה.
שזו אני שלא בסדר.
אבל האמת היא,
אתה היית לא בסדר. בלשון המעטה.
אתה ניצלת אותי ופגעת בי, אתה מחקת אותי. אתה השארת אותי כל הזמן למטה, בתחושות נוראיות. אתה שיקרת ועשית לי גזלייטינג.
הכוח היה אצלך וניצלת אותו לרעה.
אני הייתי יותר מבסדר.
אני נתתי לך עולם.
ולא הגיע לך פסיק ממני וממה שנתתי לך.
אמרת לי פעם שאם יש לי בעיה שאלך לטיפול, אתה הבעיה. אתה צריך טיפול.
אני ממש בסדר. תמיד הייתי בסדר, גם כשגרמת לי להרגיש שאני לא.
אז הנה זה, על קצה המזלג, אבל באור.
אני משליכה את זה פה, כמו זבל שנפטרים ממנו.
וזה כבר לא שלי.
השיט הזה לא שלי, הוא שלך.
בסופו של דבר, היית שיעור.
שיעור נוראי, אבל שיעור.
והיום אני קצת פחות צעירה, הרבה יותר יודעת מה אני רוצה וצריכה
ויודעת גם מה לא.
