אם לא הייתי במצב רגיש בחיים לא הייתי נותנת לו לחזור לחיים שלי. הוא יודע את זה...
הוא מזהה שעכשיו אני פגיעה וזה פתח עבורו.
הוא כמו צייד ואני הניצודה, הוא סבלני, יודע מתי להתחבא בשיח ומתי ללחוץ על ההדק.
אני שונאת את זה. אני כועסת עליו על זה.
אני כועסת על עצמי שאני מאפשרת את זה. פאק, לא רק מאפשרת גם זורמת.
זה דפוק. הוא דפוק. אני דפוקה. הכל דפוק.
אבל בנקודה הפגיעה הזו שאני נמצאת בה הרציונל הולך לפח... וכל מה שבא לי זה אותו.
רק להיות לידו, לנשום אותו.
יש בזה משהו מנחם.. בו.
בדרך שבה הוא נותן לי להתרפק עליו, להסניף כל חלק בו, לאחוז ולנשק לו את הרגליים כאילו הם או הוא עמוד התווך שלי..
סעמק. כוסאמק גם. אוף.
הוא אומר שהוא השתנה, אני לא מאמינה..
אני לא חושבת שאם זה הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז זה ברווז, גם אני יכולה לעשות קולות של ברווז אבל אני עדיין לא ברווז.
הוא כן מנסה להתנהל אחרת... אבל זה מרגיש לי כמו מלכודת מתוקה.. כאילו, אני אעשה מה שאת רוצה עד שתהיי שלי כי אני יודע שכשתהיי שלי את תעשי כל מה שאני רוצה ואז אני כבר לא אצטרך לטרוח...
בא לי לברוח ממנו הכי רחוק שאפשר, ובא לי לרוץ עד אליו להתקפל בתוכו ולעשות כרצונו.
אבל זה לא מגיע לו. לא מגיע לו לקבל אותי. אז אני צריכה לשמור על עצמי, להבין ולהפנים שכל מה שאני מרגישה וחושבת כרגע לגביו זה רק כי אני במצב פגיע וסביר מאוד להניח שלולא המצב הזה לא הייתי מסתכלת עליו לשנייה.
אבל זה המצב כרגע... אני חלשה מולו ומשקרת לעצמי שאוקי עכשיו אני במצב פגיע אז אזרום ואח"כ כשישתפר המצב אחתוך ממנו, אבל לשקר לעצמך כשאת יודעת שאת משקרת לעצמך... פפפ.
לא יודעת.
לא יודעת אם לברוח ממנו או אליו.
ההגיון והרגש במלחמה ולא נראה לי שטראמפ יבקש עבורי הפסקת אש או חנינה.
סעמק אמרתי כבר?