- שיגור -
מחשבות, אוי מחשבות...
.
זה התחיל בהודעה, ואז עוד אחת, ובמהרה התגלגלתי למערבולת של הודעות שמסחררות את הראש ומבלבלות את תת ההכרה.
הרגעתי את חבריי – גברת מחשבה ואדון רגש, ברגע של אובדן שליטה.
.
הקצב היה מהיר, לא הייתי מוכן. ניסיתי לייצב את הכלי, אך ללא הצלחה.
ערפל כבד של מחשבות חוסם את שדה הראיה, ממשיך, ממשיך אל הלא הנודע.
.
המשכתי בכל הכוח, הגוף רועד, החום עולה. הלב נאבק מפלס את דרכו מבעד לערפל הסמיך.
הינה, עוד רגע אחד... זה תכף קורה, עד שסוף סוף הוא הצליח לחדור, להתגבר על ערפול החושים.
ואז זה קרה – לפתע הופיעו מול עיניי שמיים תכולים כים שקט, שמש קורנת מאהבה וקולות ציפורים קטנות,
כאילו שרות לכל הבריות – היה זה אירוע זר ומוזר!
.
כאן הקברנית, הסכנה חלפה, השגנו שליטה על המחשבות, הרגשות ועל זכות הבחירה.
.
זו הייתה תחושה נעימה, המגע הרך של קרני השמש על עורי, טיפת זיעה קטנה המלטפת את עורפי, יורדת ברכות במדרון דרך בית החזה ועד לבטני.
ראיתי את גברת מחשבה ואדון רגש רוקדים טנגו באוויר כחסרי כוח משיכה, שרו את שירת הציפורים הקטנות ללא כל דאגות,
חיבקו ואחזו זה את זו בחוזקה, במבט חודר לתוך הנשמה.
.
הציפייה לעבר היעד הנשגב מילאה את הלב במי מעיין זכים, הצמאים להיגמע בשקיקה ללא הפסקה.
.
פצצה - אזעקה – קול נפץ נשמע. "נפגענו ממחשבה ישנה" התריע מרכז הבקרה.
.
בקור רוח מופתי, הגובל בזחיחות דעת, חשבתי שזו סתם עוד חבטה, ואין סיכוי שאני, דווקא אני – אאבד שוב את השליטה.
.
אך זו הייתה מחשבה חזקה, שהציפה נהר של רגשות השורפות את התודעה.
טיפות מלוחות התגנבו מהעין, ונחתו בזו אחר זו לעבר הקרקע. התחלתי לאבד גובה –
.
מסנוור מהבהובם של האורות האדומים, חירש מקולן של האזעקות הצורמות, חסר תחושה ממהירות הנחיתה,
המשכתי לנווט את כלי התעופה, עד לאובדן הכרה.
.
פקחתי את עיניי, מביט סביבי. רואה את הריסותיהם של מחשבות ורגשות מרוסקים לאלפי רסיסים.
בשארית כוחותיי, צעקתי לכל עבר, הד עמום נשמע באוזניי. לא אוותר עד שאמצע את חבריי.
.
שמעתי שריקה, זו הייתה רוח קרירה, התקרבה לאוזניי ולחשה לי קלות – "אולי הם נחתו מעבר לחולות".
התקרבתי אט אט, לפתע שמעתי פעימות, מרים את יריעת המתכת, וכך עיניי רואות.
רועדים מקור, בפנים מבועתות, היו אלה מחשבה ורגש תחת ההריסות.
.
הם לא רקדו טנגו באוויר, וגם לא שרו עם הציפורים, הם חיבקו זו את זה, וזה את זו, כאילו אחד הם, ללא הפרדה,
עם אותו מבט נושן החודר לתוך הנשמה.
.
עד שליבם נדם, וקולם כבר אינו נשמע.
.
