אל האינסוף ומעבר לו

- הרגל -

.

ככל שמתמידים יותר,

יותר קל - להתמיד יותר.

. 

- מי אתה? -

.

אתה - אתה לא מי שאתה חושב שאתה.

אתה - אתה לא מה שאחרים חושבים שאתה.

.

אתה - אתה מי שאתה חושב, שאחרים חושבים, שאתה.

.

.

.

- עד שנשבר לך הזין.

- כרטיס כניסה -

.

המראה פותח לך את הדלת,

האינטלקט מכניס אותך פנימה,

והלב? הלב גורם לך לרצות להישאר.

.

.

.

קיטש? כן.

אבל אין יותר מדויק מזה.

.

- לעזוב -

.

אני לא אעזוב אם תיתנ.י לי סיבה מספיק טובה להישאר.
 .

אם עצרת לראות את התמונה שלי -

אשמח שתגללי למטה כדי גם לקרוא את מה שיש לי להגיד. ויש לי. 

- שיגור -

מחשבות, אוי מחשבות...

.

זה התחיל בהודעה, ואז עוד אחת, ובמהרה התגלגלתי למערבולת של הודעות שמסחררות את הראש ומבלבלות את תת ההכרה.

הרגעתי את חבריי – גברת מחשבה ואדון רגש, ברגע של אובדן שליטה.

.

הקצב היה מהיר, לא הייתי מוכן. ניסיתי  לייצב את הכלי, אך ללא הצלחה.

ערפל כבד של מחשבות חוסם את שדה הראיה, ממשיך, ממשיך אל הלא הנודע.

.

המשכתי בכל הכוח, הגוף רועד, החום עולה. הלב נאבק מפלס את דרכו מבעד לערפל הסמיך.

הינה, עוד רגע אחד... זה תכף קורה, עד שסוף סוף הוא הצליח לחדור, להתגבר על ערפול החושים.

ואז זה קרה – לפתע הופיעו מול עיניי שמיים תכולים כים שקט, שמש קורנת מאהבה וקולות ציפורים קטנות,

כאילו שרות לכל הבריות – היה זה אירוע זר ומוזר!

.

כאן הקברנית, הסכנה חלפה, השגנו שליטה על המחשבות, הרגשות ועל זכות הבחירה.

.

זו הייתה תחושה נעימה, המגע הרך של קרני השמש על עורי, טיפת זיעה קטנה המלטפת את עורפי, יורדת ברכות במדרון דרך בית החזה ועד לבטני.

ראיתי את גברת מחשבה ואדון רגש רוקדים טנגו באוויר כחסרי כוח משיכה, שרו את שירת הציפורים הקטנות ללא כל דאגות,

חיבקו ואחזו זה את זו בחוזקה,  במבט חודר לתוך הנשמה.

.

הציפייה לעבר היעד הנשגב מילאה את הלב במי מעיין זכים, הצמאים להיגמע בשקיקה ללא הפסקה.

.

פצצה - אזעקה – קול נפץ נשמע. "נפגענו ממחשבה ישנה" התריע מרכז הבקרה.

.

בקור רוח מופתי, הגובל בזחיחות דעת, חשבתי שזו סתם עוד חבטה, ואין סיכוי שאני, דווקא אני  – אאבד שוב את השליטה.

.

אך זו הייתה מחשבה חזקה, שהציפה נהר של רגשות השורפות את התודעה.

טיפות מלוחות התגנבו מהעין, ונחתו בזו אחר זו לעבר הקרקע. התחלתי לאבד גובה – 

. 

מסנוור מהבהובם של האורות האדומים, חירש מקולן של האזעקות הצורמות, חסר תחושה ממהירות הנחיתה,

המשכתי לנווט את כלי התעופה, עד לאובדן הכרה.

.

פקחתי את עיניי, מביט סביבי. רואה את הריסותיהם של מחשבות ורגשות מרוסקים לאלפי רסיסים.

בשארית כוחותיי, צעקתי לכל עבר, הד עמום נשמע באוזניי. לא אוותר עד שאמצע את חבריי.

.

שמעתי שריקה, זו הייתה רוח קרירה, התקרבה לאוזניי ולחשה לי קלות – "אולי הם נחתו מעבר לחולות".

התקרבתי אט אט, לפתע שמעתי פעימות, מרים את יריעת המתכת, וכך עיניי רואות.

רועדים מקור, בפנים מבועתות, היו אלה  מחשבה ורגש תחת ההריסות.

.

הם לא רקדו טנגו באוויר, וגם לא שרו עם הציפורים, הם חיבקו זו את זה, וזה את זו, כאילו אחד הם, ללא הפרדה,

עם אותו מבט נושן החודר לתוך הנשמה.

.

עד שליבם נדם, וקולם כבר אינו נשמע.

.

- לא -

"כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?"

.

יש פער בין:

מה שאישה חושבת-אומרת.

מה שהיא מרגישה.

איך בסוף היא פועלת.

.

אלה שלושה כוחות עצמאיים לחלוטין. הם בעלי אישיות, אופי וזהות.

לכל אחד יש את התכלית שלו ואת משאת נפשו.

כוחות אלה פועלים בוקטורים אחרים לגמרי, עם קואורדינטות ייחודיות.

.

לפעמים הם מקבילים, לפעמים הם מצטלבים,

ולכן בכל רגע נתון המוח שלי מבצע אלפי פעולות חישוביות, וניתוחים מורכבים,

על מנת להבין את מיקומו המדויק של כל אחד מהכוחות הללו.

.

אז אני פועל, ומגיב במהירות, ללא לאות. כאילו היה זה משחק שח.

מביט בעינייך, מקשיב לקולך, למשמע הצרחה הנובעת מגרונך.

לא עוצר, לא פוסק, אני מבצע הצרחה, להשגת המטרה.

.

אך ישנה נקודה אחת במרחב האינסופי,

שכל הכוחות האלה מתלכדים לכדי נקודה חיתוך אחת.

המילה - "לא".

.

ברגע אחד כל הפרשנויות והחישובים עומדים מלכת.

שותקים, דוממים, בלי נוע.

.

אין שולט, אין נשלט, אין משחק.

אין שום דבר בעולם כרגע.

.

כי כשאת אומרת "לא",

זה - "לא!"

.

- סיכון -

.

בחיים לפעמים צריך לקחת סיכונים.

...אני סיכון ששווה לך לקחת.

- פנטזיה -

.

 לפעמים הפחד מהאכזבה של הפנטזיה, מונע מאיתנו לפעול לעבר הגשמתה. 

- אסטרונאוט -
.
כשהייתי בערך בן 3 רציתי לטוס לירח, לרקוד עם הכוכבים, ולשחק עם שאר חברי גרמי השמיים.
הייתי שואל שאלות עם מבט סקרן בעיניים ומצפה לתשובה שתחבר לי את הקווים בתוך הקופסה.
כשהיו קוראים לי אסטרונאוט, שמחתי לרגע, אך מיד לאחר מכן הייתי שומע נזיפה - לא הבנתי.

.עם השנים הנזיפות הפכו להיות רוטנות יותר וסבלניות פחות, אבל את השאלה הזאת - פחדתי לשאול.

.
בגיל 7 רציתי להירשם לחוג אסטרונומיה ומדע לילדים.

הגעתי למפגש הראשון שהתקיים לאחר יום הלימודים בבית ספרי, ועיניי נצצו, קו ועוד קו מתחברים להם ומתחילים ליצור תמונה.

.
למפגש השני לא הגעתי, לא כי לא רציתי, אלא כי פשוט שכחתי, וכך גם היה במפגש השלישי עד שבבוקר המפגש הרביעי,

אימי שאלה אותי איך בחוג -"איזה חוג?" שאלתי בחזרה -"זה עם הכוכבים בשמיים" היא ענתה,

בפרץ בהלה השבתי -"נכון! מתי זה התחיל בכלל?" -"לפני חודש בערך" היא ענתה,

לפתע התחלתי לכעוס ולזעום, ספק עליי, ספק על אימי, ספק על העולם, ספק על גרמי השמיים.

.
אימי סיננה "שוב פעם אתה אסטרונאוט".

אך הפעם אזרתי אומץ ושאלתי בקול חנוק -"אמא למה את מתכוונת בכל פעם כשאת קוראת לי אסטרונאוט?"

היא הייתה מעט מופתעת משאלתי אך מיד השיבה -"זה אומר שאתה מעופף, חולם, נמצא במקום אחר".

-"וזה רע?" שאלתי, -"זה לא טוב" היא השיבה.

.
מאותו בוקר נשבעתי בכוכבים שלעולם לא ארשה לעצמי לעוף, לחלום, לדמיין שאני במקום אחר.

.

.

.

יצאתי למסע. ואני לא מתכוון להסתכל לאחור.

זאב.